תמיד אהבתי להיכנס לים אבל אף פעם לא ביקשתי להתרחק מהחוף. רק שבדהב אמרו שיש ריף מהמם שאמור להיות 50 מטר מהחוף. אז לבשתי/חבשתי/התקנתי שנורקל, הלכתי בתוך המים עד שהרגשתי את החול רק על קצות האצבעות ואז התחלתי לשחות באוויר הסמיך של המים, מסתכלת מתוך המים למטה ואחורה, אל החוף. התחלתי להתרחק, פוצעת את המים בתנועות א-סינכרוניות כמו הכלבה שאני. הרגשתי בחזה את המדרון התת ימי שנפער מתחתיי והסתובבתי מהר-מהר חזרה.
בזמן אחר, בדירה צפופה, אני מוצאת את עצמי בתוך אוקיינוס שפרוס בין שתי רגליו הפסוקות, שהימנית שבהן על המזרן, והלחי שלי שעונה עליה צמוד למפשעה. הפה שלי פתוח, הביצים שלו על הסנטר שלי. אני שומעת אותו מספר לי איך הוא היה מחזיק את החזה השופע שלה כשהיא הייתה רוכבת עליו. מנחה אותה למעלה-למטה. יש כל מיני סיבות שהוא מספר לי. אבל אני אומרת לו שכבר לא אכפת לי לשמוע עליו עם אחרות. שאני במקום אחר. שיש עוד בנים שאני רוצה. וזה נכון, אבל במצולות גם הכל מטושטש.
אז הזיכרונות שלו לא מעניינים אותי, ובכלל לא אכפת לי איך פעם אחת לפני שני עשורים הוא הגיע לבית שלה, אז עוד גרה עם ההורים, הוריד אותה לברכיים, דחף את הזין שלו לפה שלה בהפתעה, ואז נשלף החוצה נוטף מהרוק שלה חדר אליה וככה הם גמרו יחד. אני עוצמת עיניים ונאבדת בכחול הגדול הזה. אני כבר לא מקשיבה לו שהוא מספר איך היא הייתה גומרת מהר תוך דקות מהרגע שהיה נכנס אליה. אני מאגפת אותו מחדש בפה שלי; עוטפת חזק חזק עם השפתיים שלי, מחזקת את החיבור בינינו שלא לתת לאוויר לחדור פנימה ולאוויר לברוח החוצה. מקפידה לאזן לחצים; עולה ויורדת ועולה. לא להתנתק ממנו כדי לא להיחנק בלעדיו.
וכן, כל כך לא אכפת לי שאני מבקשת לראות תמונה. הוא מראה לי תמונה ישנה שלה מהפייסבוק ואני חושבת שאני יפה יותר ממנה. בחלוף כמה שעות, שנדבר על כמה לא אכפת לי, אני אומר לו את זה בהתרסה והוא יסכים איתי. ואז יתפוס בשיער צמוד לקרקפת שלי, ירחיק אותי ממנו ויחזיק בי למרחק מוטת יד, ימקם עיניים מתגאות מול עיניים מעריצות ופה פתוח ודורש.
זה נשמע אולי שבחרתי בפתיחה שתפקידה לדמות יפה הסיטואציה. הלוואי. הלוואי שהעמוקים האלה היו יותר ניגשים, פחות כואבים. או שכמו על החוף בדהב, היה לי קל להסתובב ולוותר. אבל פה חוקי הטבע אחרים – אני נושמת אותו-דרכו כדי להפוך קלילה יותר, לנשום גדול יותר, לצלול עמוק יותר. היה לי קצת יותר נוח אולי לזוז טיפה, לשנות תנוחה, אבל דווקא זה גם פה כרוך בסכנת טביעה.
אחרי שעה או שעתיים או יותר על הזין שלו, מרוטטת עצבים מסיפור על מישהי שהוא זיין לפני 15 שנה, אני נלחמת להישאר באוויר של המים, תוהה כמה רחוק אנחנו מהחוף, עולה ויורדת בין גלים קטנים שהופכים חורצי גורל בים פתוח בלי מצוף. אבל אני לא רוצה פחות, אני רוצה יותר. אז אני מרימה אליו עיניים רושפות ומקלידה "לא רוצה יותר לשמוע עליה". הוא נאנח ואני לא מצליחה להבין את המשמעות. "כבר אמרתי לך, היום אני מזיין רק דברים שאני אוהב", מבקש לבטח אותי. וזה עובד. אני תוהה - אם יש בי מה לזיין אולי יש בי גם מה לאהוב.
אני מיישרת את האצבע המורה שלי, מפנה אותה אל פתחי האויר המחוברים שלנו, ואז אל הכוס שלי. "מה את רוצה? את הזין הזה אל הכוס שלך?", מתייחס בקול קורקטי לעילא.
"לא לזוז", ומלטף אותי בצד של הראש.
הוצאתם פעם שנורקל מהפה כשהראש בתוך המים? אני לא. אבל אני מניחה שככה זה מרגיש כשהוא מחליק מחוץ לשפתיים שלי: מסמורטטת על המיטה, דאובת פה, צוואר וראש, חסרת אוויר. כדי להתגבר על זה אני מזכירה לעצמי שאני מובטחת לינוק אותו מחור אחר.
ברגעים הספורים האלה שהוא קם לעבור לקצה השני שלי, אני חושבת שאני לא יודעת מה אני צריכה את הים, את האוויר שבמים, את המלח והשמש, את הכחול הגדול הזה. אין סכנת טביעה על החוף. אבל המולקולות שאני עוברת דרכן הופכות את החיים שלי לקלים הרבה יותר, את הרגעים בלי האוויר לבהירים ונעימים, את הימים על החוף לשמשיים וקרירים, ואת המדרון החלקלק שנפער מתחתיי ברגעים דלי החמצן לכזה שאני יכולה לצלוח. במצולות החיים שלי עוצרי נשימה.
הוא מתייצב על הברכיים מעליי, כשאני עוד שעונה על צד שמאל, מניף לי את רגל ימין באוויר, וחודר באיבחה אחת, מפריד בין האטומים והמולקולות, מפמפם לתוכי את כל החיים שאני זקוקה להם כדי לנשום.
