כמה ימים אחרי ההתכתבות שלנו בשבת אני מאוננת. חושבת על המבט המשותף של שניהם עליי ודרכי וכמה זה נמוך שם אותי. וזה באמת מקום קונפליקטואלי, כמה אני בשבילם וכמה אני לי; נמוכה לצד המיטה שהוא מזיין אותה, על ארבע, כמו הכלבה שמחכה לבעלים שלה. אני שלמה עם מידת ההתמסרות שזה מוציא ממני, ושברור לי שיש גברים שלא רוצים את המבט הזה ממני עליהם. היוקד והנבוך והמקנא והבוער. נזכרת כמה בערתי שצייר את התמונות האלה שבוע שעבר. ובכל השיחות שלנו, למשל על זו שגם אוהבת לנקות. ועל זו שגם מחכה. וההצלבות האלה ביני לבינה מצד אחד, ומצד שני, על הרבדים הנפרדים שהיא ואני, קוים מקבילים שלא נפגשים לעולם. וכמה נמוך זה, להיות לבד מול זוג אוהב, להיות מכוונת לצרכים של שניים שמחויבים אחד לשניה. זה אדם זה? מה אני שם? איזה מבט יכול להיות עליי? והראש שלי (או בעצם הכוס) הרים אותה ושם אותה עליי, שעונה על שעונה על שש, נשכבת עם הפנים על הגב שלי. אחת על השניה, תחת מעל תחת, כוס מתחת לכוס, תחת לכוס. מרגישה זכות להרגיש איך הוא מזיין אותה ככה, דופק אותה עמוק וחזק, להרגיש את הניעות שלה בזמן שהיא מזוינת. ואני לא. לרשותו עומדים שני כוסים אבל שהיא הבחירה, ושאני מקבלת.... פירורים. אבל זה פרס, להרגיש מה זה להיות חלק קטן ממנה כשהוא דופק אותה. להיות הבסיס שעליו היא מזוינת. מיטה שיהיה לו נעים ונוח. שולחן ניתוחים שמותאם לצרכים שלהם. ולהרגיש את העוצמה והבעירה של שניהם ולהיות כלום ושום דבר מתחת לזה.
אבל אם זה ידבק בי קצת - אני אפילו לא יודעת מה זה, הדבר הזה של ביניכם - אגלה שהחושך הגדול הזה שאני נמצאת בו הוא לא אפל, אלא תחת שמש שמאירה חזק, זה רק צל, הצל שלכם. אני מסוככת, מוגנת. ועדיין, בוערת, מחום סמיך-דבש שפורץ לכל הנקבוביות, עוטף מכל הכיוונים.
