חברותיי לא מסוגלות לדמיין את עצמן כורעות מול מישהו. המחשבה לרדת על הברכיים ולהצמיד שפתיים לרגליים היא משפילה בעיניהן. אבל אני אף פעם לא חשבתי שזה משפיל. גם לא בפעם הראשונה שעשיתי את זה. לקחו את גופי, והניחו אותו בצורה של כמיהה. כאילו אנחנו ביוון העתיקה ואותי פיסלו לאלילה. ואם זה מול האדם הנכון, זה תמיד מרגש כמו בפעם הראשונה.
הן גם לא מסוגלות לדמיין, ואת זה אני לא מנסה להסביר, שחשיפה מוגזמת לאמת היא זו שמשפילה. למשל, כשהוא משתמש במילים כדי לומר ש"אנחנו לא מדברים בהכרח כל יום. כשמתפנה לי את מקבלת יחס. ככה זה, לא?", מושך את המחסה מעל האמת שלי.
המשפט הזה מתחיל לצרוב לי ארבעה ימים אחרי ההתכתבות. לא, ממש לא. אני ממהרת למצוא את ההודעה בין המשפטים שהחלפנו בינינו. אני מאתרת אותה וצופה מבחוץ, מרחוק, בוחנת את הניסוח המדויק, את ההקשר, מה אמרתי לפני, מה אמרתי אחרי.
עניתי 'כן'. ועכשיו אני לא מאמינה, איך דווקא אז נעמד לו עמוד השדרה החלושס שלי להגן על האמת. כאילו היא זו שחשובה פה. אבל הוא לא צריך יותר מזה, אני בעצמי מריחה כמה נזלתי בין המילים שלו, איזו השפלה.
'אתן יודעות את המקום שלכן ואוהבות להמתין לי', ממשיך במילים שלא אומרים, מערבב בי עוד קצת מיצי אמת מטונפת שצורבים לי בדרך החוצה.
וזה גם משפיל, הניסיון שלי לגייס את כל הכישרונות והמיומנויות שלי כדי לייצר לעצמי חוויה אמביוולנטיות של כן או לא, לשבת בראש על הניסוח המדויק, להחליף את הסדר בין מילות החיבור ובין המשפטים, רק כדי למצוא את עצמי מקיאה באחת 'אני שונאת שאתה מדבר על עוד נשים'.
מובכת עד מעמקי רחמי, במקום שאין לי זכויות בו, זו האמת שלי ואני שוכבת תחתיה. נמוכה מגובה הרצפה.
וגם היא כבר נדרכת מתחתיו להשפלה. 'ברור שאת שונאת. אתן גם שונאות שאני חוזר מדייט שהיה לי כשהזין שלי עוד רטוב מאחרת. ואני לא אוהב לנגב לפני שאני חוזר'. ואני שונאת אותו אפילו יותר.
אבל החשיפה המשפילה של האמת, ולא השנאה, היא שמכניעה; מקצרת את המרחק בין האצבעות המקלידות לבין באר הרחם. אמת ממורקת גואה בי, 'אני אנקה אותך', והיא הכל חוץ ממשפילה.
