אני יודעת שאת יודעת. כי גם אותך אני קוראת. אבל לא כמו שקוראת אותו, מבחוץ, בשקיקה. כשאני קוראת אותך, אני מרגישה אותך. וגם שאני קוראת אותו, אני מרגישה אותך.
ואותך אני קוראת בגאווה, מסונוורת מבוהק הלבנה, בתחושת אחווה. אחוות משרתות, שמתייעצות בזמן החלפת בגדים בשירותים מאחורה, מנסות להבין יחד איך זה קרה, שנפלנו ככה. במטבח, בוצעות מעצמן אתה המנה הבאה לפני שמגישות לשולחן, ומזכירות אחת לשניה שגם את אדם בעולם, ושהתמכרות זו מחלה שאפשר להחלים ממנה. מדברות צמוד אחת לשנייה, בלחישה, בזמן ששוטפות את כלי האדון, ש-הם לא יגידו לך מה את צריכה, בטח שלא אותו, ובטח שלא ככה.
המילים אומרות אחרת, אבל במבט שלנו אי אפשר לטעות: אנחנו יודעות שהחופש האמיתי הוא בין הקירות (כמו שנהוג לומר במחוזותינו, ואת או אני לא יותר טובות מזה), מתחת למרצפות, בין האריחים, הסדקים בקיר, תלוי מהתקרה, קשור בעבותות, מוגבל. החופש הוא בכל מולקולה שמתנתקת מרעותה כי היא יודעת שיאספו אותה מחדש, ביד בטוחה.
כי יש לנו את אותה אם קדמונית, סבתא רוחנית שכנראה שרפו על המוקד על הדבר הזה שפעם בתוכה. הדבר הזה שעבר אלינו. ועלינו. והדבר הזה, השחור הזה, כאילו מישהו צייר לולאות על הדף – כאלה בלי סוף, או אמצע, סתם ערבוביה של קווים – שם לנו אותם בין הידיים. ולו, ולשכמותו, יש מעין אצבעות עיקשות כאלה, שמצליחות להכנס בלולאות הסבוכות ולהתיר אותן. ולך, כמו לי, לא נשארת ברירה אלא להיות כן. הרבה כן. הכי כן. רק כן. כי התחושה הזו, שהוא מאפשר, זו התודה שהעולם היה חייב לנו על כל השאר. ככה נראה עולם של מעלה. נעים ריק, מטונף ומואר. זה המקווה שלנו, מקווה של כלבות.
בכל מקרה, נראה לי שזה ככה. אם הוא ואני נושמים את אותו אוויר, את ואני חולקות את אותו דנ"א. ובמובן מסוים, את החוט המקשר. את הכבל שדרכו עברה התקשורת הרבה לפני ההודעה הראשונה. ואני תוהה, כמה מהביני-לבינו הוא בזכותך, כמה ממני הוא בשבילך. והאם גם את התכווצת, כשהוא קרא לי בכינוי הזה, הנעים, שהוא בעצם שלך?