אני מוציאה מהתיק את הסדין ופורסת אותו לכל עבר. הוא גדול ורחב, סדין של מיטה זוגית, כי שהבנתי איך להנות מהים הדבר הראשון היה שאני צריכה להתגלגל מצד לצד לצד. אני נשכבת על הגב ונכנעת לבגד הים שנצמד אליי, נכנעת לשמש, נכנעת לגרגירי החול המעטים שמוצאים אותי בכל זאת. אני לוקחת כמה נשימות אחרי שגם הגלים הכניעו אותי, תוך כדי שאני מרימה את הטלפון. הוא לא ענה להודעה האחרונה שבסופה סימן שאלה.
אני חושבת על המחשבות שלי בבוקר שהתמקדו בו. בליל של הרים וגבעות שנִרְכְּסוּ לרכס אחד ארוך שאיפשר לי לגמור.
אני תוהה אם הוא יודע כמה אני מאוננת. כמה אני מאוננת באופן כללי וכמה מזה עליו. לא הכל, לא תמיד, אבל יותר ויותר.
בבוקר אוננתי עליו שהוא מלקק לי את הכוס. מאה אחוזי פנטזיה כי זה אף פעם לא קרה באמת, אבל כן דיברנו על זה, יותר בהתחלה - שהוא יעביר על הירכיים הפנימיות שלי זיפים קוצניים כמו שהוא מעביר על הלחי שלי. 'ככה אני עושה לילדים שלי' אמר לי פעם אחת. שאלתי אם הם אוהבים והוא אמר שהם שונאים את זה. 'הם לא יודעים כלום', הערתי. האצבעות שלי היו בכוס ואני דמיינתי אותו שוכב בין הרגליים שלי, את הפה שלו פתוח ונוגע בי, האצבעות שלו בתוכי חופרות.
לא מנעתי מעצמי מאום ותוך כדי דמיינתי-תירגלתי חיקוי של איך הוא נראה שבוע שעבר שירדתי לו אחרי שהזדיינו. אני אוהבת את הזין הרך בפה שלי אחרי שהוא נתן לי זרע, ואני בדרך כלל נודדת למטה להחזיק אותו בפה שלי תוך כדי שיחה, מתנה איתו מיני-אהבים. בפעם הזו, השיחה של אחרי-שהזדיינו פעמה לי בחזה והרגשתי את הראש שלי מתכנס ומתחדד לתשובות, להצהרות, ולשאלות נגד רחמנא ליצלן. 'אני יכולה לרדת לך' שאלתי בלי סימן שאלה, יודעת שזו תהיה מנת ההיי האחרונה, וסותמת את עצמי לפני שאוכל להגיד עוד משהו שישב לי בראש חצי יום. הכנסתי את הזין הנימוח שלו לפה שלי ותוך כדי שאני מוצצת חזור-ומצוץ, להנאתי האישית מאוד, אני מרגישה אותו מתנפח ומתפתח. אני מופתעת ונלהבת, מתרגשת ונזהרת רק להמשיך תוך כדי ששוב ושוב ושוב אני חושבת 'לכבודי?', 'בשבילי?', 'בזכותי?'. אני יודעת שרק עוד מזה ימשיך את זה אבל בכל זאת המבט שלי מתרומם ואני קולטת שאנחנו אוחזים ידיים על הבטן שלו, הוא עם עיניים עצמות ראש מוטה אחורה.
אז ככה נהנים. עצמתי עיניים והטיתי את הראש אחורה לקראת גמירה.
אני חושבת על איך אני איתו. על זה שבהתחלה הוא כתב לי שאני אינטילגנטית וסקסית 'אז מה הקאץ'', ונזכרת בקטע של אנדריאה גיבסון, שהיא מצטטת את הפסיכולוגית שלה שאומרת שזה שקר שזמן מאפשר לנו לראות אחד את השניה בצורה טובה יותר, צלולה יותר, ויש לשקול שאולי ההפך הוא נכון, שדווקא בהתחלה יש ללב שלנו ראייה 6:6. אני תוהה על מה אני מאוננת באמת, אם צלול לי או עכור לי.
יש לי כל מיני תשובות למה הקאץ' אבל זה אחד מהם בהחלט. שאני בנינוחות, אז אני 'פחות', מאבדת את התשובות-מחשבות, אני מרוחקת מתצוגת התכלית של ההתחלה. ברור לי שזה מתוך תחושת נוחות וחרמנות ותאווה ורוגע ושקט שיש לי במוח, ואכפתיות הרבה אכפתיות למה הוא יגיד לי ועליי, ואכפתיות מתגובות. במובנים רבים, זה לא פחות אני, אבל אני לא מספיק מכירה את עצמי נינוחה ונימוחה כמו שהוא עושה אותי, ואני מצהירה ביני לבין עצמי שזה לא נעים לי לאבד את העוקץ שלי ושאני חוזרת לסורי מ-ע-כ-ש-י-ו. בליבי מתנגנת מחשבה שזו התמרדות מפגרת כי אולי ככה זה אחרי שיש התחלה , ושאני כמעט אף פעם לא עוברת התחלה אז אני לא יודעת.
אני חושבת שהוא יודע כמה אני מאוננת עליו כי הוא יודע עם מי יש לו עסק, חוץ מזה, יש לו כל כך הרבה הקלטות שלי גומרת, מבלי שהוא מבקש אני שולחת לו, כי יש גמירות שהן שלו אפילו שהוא לא לידי ומי הוא שיסרב להן.
אני מתהפכת על הצד. אין לי בעיה להסתובב עם ביקיני אבל כשאני שוכבת על הצד אני מרגישה שאני חיה אחרת, יצור שהוא לא אדם. הר של תחת משתפל ומתגלגל, ומשני צידיו רגליים וגו.
האינטליגנציה הזו שלי היא התחלה טובה. אבל עכשיו זו כבר לא התחלה ועדיין התחלה, אני מזכירה לעצמי. בכל מקרה אני מרגישה פחות ופחות ככה, אינטילגנטית. כי לאחרונה אני מזדקקת ומזדככת לסדרת שאלות שמכוונות כל כולן אליו, ולמה הוא רוצה וכמה הוא רוצה ולמה דווקא ככה ולא אחרת. אין לי יותר מהקלילות של ההתחלה, המאגרים נדלו, ועכשיו אני בוצעת חתיכות מעצמי שהן ממקומות אחרים, מרגישה כמו חלה שהתייבשה.
חוזרת לגב ופותחת טיפה בין הרגליים, נותנת לשמש לחמם לי את חתיכת הבד שנוגעת בכוס. מדמיינת אותו עומד מעליי על הברכיים ומזיין אותי ממש עכשיו ממש כאן. אנחנו מזדיינים כל כך יפה, האנשים שמסביב היו אומרים לנו תודה.
ההקלטות מפריעות לי כי הן מסגירות כמה אני מאוננת עליו. ואני באמת ממננת אותן ואני עדיין מתרצת ביני לבין עצמי בכך שהוא היה אומר לי להפסיק אם זה היה מפריע לו, כי זו סוג מערכת היחסים שיש בינינו. אומרת ונבהלת שאולי זה לא נכון, שאולי הוא לא אומר ובלב הוא שונא אותן. או שיותר גרוע, הן לא מעניינות אותו. ברגע השני אני חושבת שגם אם הוא יכול לדעת כמה אני מאוננת עליו, הוא לא מקדיש לזה מחשבה כי מהדברים שבבלוגים נשמעים מחרמנים בטירוף אבל במציאות מעיקים ולא נותנים לנשום. נופלת בטריקים של עצמי, מי נבהלת ממי עכשיו. 'כל הסימנים מראים שהוא עדיין רוצה', אני נאחזת בדבר הכי מציאותי שאני יכולה לחשוב עליו.
אני יודעת שהדיל שבתוקף שעשיתי ביני לבין עצמי זה שאני לא שולחת לו עוד תמונה כדי לאזן את מערך החשקים בינינו, ובכל מקרה הוא לא ביקש אחת הרבה זמן החוצפן, אבל אני רוצה לקרוא את הספר שלי אז אני נותנת לדיל אחר להתגנב - אם הוא ישלח הודעה שאני עדיין פה, אני אצלם לו את התחת שלי בבגד ים. אז מה שהוא לא ביקש. תמונה של תחת זה ווין-ווין, אני חושבת לעצמי.
