הוא אומר שהוא דחף את הטבעת שלו לפה שלה. אז אני אוספת את הדמעות הנעלובות שלי, מוסיפה אותן לרוטב חריימה של שישי, ומשרה בזה את הטמפונים שלה.
הוא אומר שהוא כעס עליי בזמן שהוא זיין אותה, שהמשיכה שלי אליו היא כמו אזיקים לידיים שלו, שאני זונה שרמוטה מזדיינת, שכבלה לו את כל המחשבות ואת כל התשוקות לגוף שלי ולמילים. אז אני מתקינה מצלמה נסתרת בדירה שלהם כדי לראות איך זה נראה.
הוא אומר שיש לה סטנדרט, שהיא לא מעלימה עין מדברים שלא טובים לה. אז אני לוקחת את הזמן להסביר לה שזה לא מגיע לה. שכל הפליקים, הצביטות, המכות על הכוס, האצבעות לתוך הפה, השפיך על הפנים, כמה שזה איום ונורא ושזה ממש לא בגללה.
הוא אומר שהוא חבר טוב של כמוהו מהמשרד. אז אני מפלרטטת איתו בדרך להפגנה, מוזגת לו כוס יין, מזמינה אותו לסיגריה, שואלת אותו על אישתו, משכרת אותו בקריוקי, מזכירה איזה חבר משותף, מבקשת שימזוג לי, רומזת שימזוג אותי, שואלת שוב על האישה, מביטה עליו בחיבה יתרה, מכניסה אותו לשירותים, מהנהנת בהסכמה, שכן, החבר המשותף ממש אחלה.
הוא אומר לי שכדאי לי זוגיות ושאני אהיה טובה בזה. אז אני שולחת לו בדואר את הקמיצה השמאלית שלי.
הוא אומר שאסור להתמכר לדרמטיות שאופיינית לנו, שזה התפוצץ מדהים ועכשיו אנחנו מחכים לראות מה ואיך. אז אני לא נותנת לו עוד מילים, אני לא מברכת אותו ובוחרת לו קטעים, אני לא מקשיבה לתחנה שלו, אני לא שמה את המוזיקה שלו, אני לא קוראת את ההודעות ממנו, אני לא שמה טבעת בפה מצלמת ושולחת לו, אני לא גומרת על המחשבה להגמיר אותו, אני לא דופקת לו על הדלת, אני לא מחכה לו על ברכיים, אני לא מנשקת לו את הרגליים, מנשקת לו את העיניים, מנשקת לו את הזין.
אני מרימה את התחתונים ומתעטפת בשמלת קלה.
* (ופתאום בין כל האנשים)
/ יהודה גזבר
וּפִתְאוֹם בֵּין כָּל הָאֲנָשִׁים הָיָה רֶוַח
וּבֵין כָּל הָרְוַחִים הָיְתָה תְּהוֹם נוֹרָאָה
וְרָאִיתִי שֶׁאֲנִי לְבַד
וְהֵבַנְתִּי שֶׁאֲנִי מְצֹרָע
אֵיךְ שֶׁאֲנִי כָּכָה בְּפִנַּת הָרְחוֹב הַזֶּה
עִם הַמּוֹכֵר פְּרָחִים שְׁנֵי זֵרִים בְּעֶשְׂרִים
וְעִם צְפִירוֹת הָאוֹטוֹבּוּסִים וְהָאֲנָשִׁים הַמְּמַהֲרִים
וְקַבְּצָן שֶׁמְּנַגֵּן שׁוּב וְשׁוּב
מֻכְרָחִים לִהְיוֹת שָׂמֵחַ מֻכְרָחִים
וְחָשַׁבְתִּי אֵיךְ אֲנִי לֹא חֵלֶק מִכָּל הָעוֹלָם הַזֶּה
וְאֵיךְ כָּל אָדָם
לְבַדּוֹ נוֹלַד וּלְבַדּוֹ מֵת
וּמָה בֵּינְתַיִם
אֲבָל בַּסּוֹף נִזְכַּרְתִּי בָּךְ אֵיךְ שֶׁאֲנִי וְאֵיךְ שֶׁאַתְּ
הוֹלֶכֶת לְיָדִי וְצוֹעֶקֶת בִּי בְּשֶׁקֶט
תֵּדַע שֶׁאַתָּה לֹא לְבַד
בֶּאֱמֶת תֵּדַע שֶׁאַתָּה
לֹא לְבַד
—-
(שיר לשבת, פרשת מצורע)
