שבע פעמים איבדתי אותה.
היא נפלה לי מהאצבע כששטפתי ידיים בשירותים. מיד חסמתי את הזרם עם היד. הבנתי שאני לא מרגישה אותה. כבר דמיינתי אותה זורמת הלאה ממני במרזב של שטיפת הידיים. הלאה ולמטה אל הביוב. הופס ואין אותה. ואז אני כופה עליו מה? שקר? קונפליקט? הוא לא יוכל לספר מה קרה ושזו אני. אבל אני חכמה מדי ודואגת מדי ועם מזל מדי- הדלקתי את הפנס של הטלפון הנייד והנה היא הייתה שם, במרזב הפתוח והמטונף של מועדון לילה, טבעת זהב שקועה בקרקעית. המתינה וחיכתה לי.
פעמיים היא נפלה לי מהפה. פעם אחת באמצע הרחבה ליד העמדה של הדי ג'יי. פעם שניה כשהתכופפתי לעשות פיפי בשירותים. היא אפילו התגלגלה לצד השני. בשתי הפעמים אנשים אחרים מצאו לי אותה. הדלקתי את האור לחפש אותה, ואנשים נבהלו מה איבדתי. את עצמי, מה איבדתי. אם אין טבעת לי מי לי.
וזה בכלל התחיל רק מליקוקים. לקחתי לו את יד שמאל, קירבתי את גב כף היד לפה שלי, פתחתי את השפתיים והצמדתי אותה לפה שלי. מרגישה את המתכת הקשה בלשון שלי. ליקקתי לכל אורכה של האצבע עד הקצה שלה והכנסתי את כל האצבע לתוכי. הטבעת הסתובבה בפה שלי עד שהשתחרה והחליקה ממנו אליי. המתכת נעמה לי לחך.
שמונה שעות בילינו במסיבה. ונכון וידאתי איתו שזה בסדר שאני אתחזר היום שהגענו אליה. שואלת וכבר מרגישה שמותר לי הכל. מקווה שהוא יגיד שכן, זה הזמן שלנו חזרזירה. שהמוזיקה והחומרים הנלווים יטשטשו אותו מספיק כדי שהוא יסכים לשאת אותי היום. הטבעת נמסה לי בין הלשון לבין החנכיים, לשפתיים, חורקת לי על השיניים. מושלם לי, אני אומרת לו. אבל לא בטוח אם הוא הבין למה הוא מסכים כשהוא אמר לי שכן. שזה כולל לשמוע על כל מחשבה שעוברת לי בראש? לשאת מבט של כלבה שרוצה לרדת על ארבע בתא שירותים כל רגע? לסבול כוס שנזל אל הרצפה ונצמד אל הרגל שלו בחדר אחורי? כלבה שלא אכפת לה מי רואה מה מאחורי מכונית?
שמונה שעות של הצקות בלתי פוסקות מכיווני וחיוכים מדודים מכיוונו, אני יודעת שהוא צריך ספייס, אז שוב ושוב אני מבטיחה לעצמי לתת לו חצי שעה. אני מסתכלת על השעון, ומתחילה למדוד. אבל אני שומעת את הטבעת לוחשת לי, עושה לי my precious, מבטיחה שאם היא רק תהיה איתי, אם היא רק תהיה אצלי. הופכת אותי לכלבה דורשנית רכושנית. אני ניגשת אליו פותחת את הפה גדול, מוציאה לשון. או מושיטה יד פתוחה. אומר לי "מה?", עושה את עצמו לא מבין הבן זונה. מה הוא מנסה, להשמיע ממני מה אני רוצה? תביא לי אותה.
בפועל מעטות הפעמים שהוא הביע התנגדות שאני אקח ממנו את הטבעת אחרי שהוא הבין שהיא שלי. אולי גם הוא הבין שאף אחד לא יוכל עליה ועליי, אפילו לא הוא. הטבעת נפלה לי באמצע גרם מדרגות בזמן שירדתי בדילוגים מהקומה השניה והתגלגלה בין המדרגות, עד שהיא נעלמה לי בחושך בכיוון של דלת הסורגים שהייתה סגורה. היא שם ואני פה. מדליקה שוב פנס, ואני רואה אותה ממתינה. אז היא הכופר והסוהר שלי. היא הפיצוי שמגיע לי על לא עוול בכפי. לקחתי והחזרתי לו את הטבעת כמספר האצבעות שעל הידיים שלו. כל פעם מחזירה פחות מתכת ויותר ממני. מעניין איך הוא הסביר לעצמו למה אני רוצה אותה. פעם אחת הוא אמר שלא. תפסתי את היד שלו חזק ואמרתי לו שהוא לא מחליט עליי. הוא חייך, הוריד אותה מהאצבע שלו ונתן לי. כמו כלבה שמשכנעת את הבעלים שלה לתת לה עוד חתיכת עוף מתחת לשולחן. למה כמו. ההיררכיה מתבהרת - הטבעת עליי ואני עליו.
אחרי כמה פעמים שאיבדתי אותה עברתי למקצבים של שתי דקות כל פעם. רק לסובב אותה קצת בפה שלי. מעבירה מלחי ללחי. משחילה אותה על הלשון. טבעת בפה שלי הוא בפה שלי. נותנת לזה להרגיע אותי.
ולרגעים אפשר היה לטעות מי פה בשליטה. לרגעים אפשר לטעות שמישהו מאיתנו בשליטה. שאני עושה משהו בשביל עצמי באמת. שאני יותר מממתק שיושב באחורי הפריזר שלו, נמסה רק מהמחשבה שהוא מגיע להתפנק עליי; ושלו, כאילו לו יש נשימות שאני לא שומעת, מחשבות שאני לא קוראת, כאילו אני לא הסירנה האישית שלו. אבל האמת היא ששנינו במושב אחורי של מכונית שדוהרת ללא נהג.
ועדיין, למרות שאני רואה כמה הוא צריך את זה, למרות שאני מרגישה שאני יותר מדי, אני לא מצליחה להתרחק ממנו ליותר משתי דקות כל פעם. כשצריך באמת, אני ממקמת את עצמי להיות מאחוריי עמוד כדי לא לראות אותו. אבל אני כל הזמן צריכה בלי מרווחים. בלי מרחבים. מדיניות של אפס הפרדה. ואותו הפה שמוקם מעל הלהבות של הכוס והלב שלי, שמתחנחן ומתחנף ומציק ומלקק, שנפתח ונוזל, שצולף מילים ורגשות, הוא גם הכבשן שימיס וישרוף הכל - את הטבעת, את המועדון, אותו ואותי. ועכשיו, שיגיד לי עכשיו, אם זה נעים לו.
לקראת הסוף הוא התחיל להתנגד שאני אחזיק אותה בפה שלי. התעצבן עליי ואמר שאני "ככה" אז לא שולטים בגוף, ברפלקסים ובאינסטינקטים. איך הוא מעיז, אם הוא רק היה יודע כמה אני שומרת עליה, שומרת סף. אבל הוא ממשיך, אני שומעת אותו, אומר לי שאני לא שולטת בעצמי (והוא לא טועה) ושבטעות אני יכולה לבלוע אותה (בוא תגיד משהו רע שיכול לקרות).
אז שמתי אותה בפה שלי וירדתי למצוץ לו את הזין. לא עברה שניה ושמעתי "אחח" למעלה. היא הכאיבה לו, מצמיחה שיניים משל עצמה.
איבדתי אותה גם בפעם ההיא, אחרי שעמדתי על שש עם התחת אליו והתהפכתי, נשכבת על הרצפה שמול הספה שעליה ישב. הוא אמר לי שהוא ניסה להכניס לי אותה לכוס. אז פתחתי את הרגליים ומיקמתי אחת מעל כל ברך שלו. ניסיתי להרים את התחתונים ולהסיר אותן דרך הרגליים אבל הוא החזיק אותן למטה, "מה פתאום". הרמתי אותה ביד ימין מהשולחן שלידנו, ודחפתי אותה לכוס שלי. הרגשתי מתכת קרה על השפתיים הנפוחות שלי, ופעם ראשונה שהבנתי מה זה כוס חם. שלחתי את הרגליים מעבר לראש, מעלה למעלה את הכוס שלי, מגישה לו. תראה. תראה. תראה. הפעימות מהכוס שלי התגברו ואני מדמיינת-חוששת את הטבעת נשאבת עמוק. נעלמת בתוכי. מתמזגת. הלוואי. הופכת אותי לכיס-כוס לטבעת של גבר אחד נשוי מאד. אבל אני שוב מוכיחה שאני פועלת נגד האינטרסים של עצמי - אני מושיטה יד כדי להרגיש אותה, אז כבר ליטפתי אותה. "את לא מבינה מה אני רואה".
אני חרמנית מספיק, או מדי, ואני מתחילה לזוז. אני מרגישה את הטבעת נודדת מהכוס שלי לבין הפלחים של הישבן שלי, ומשם אל הרצפה. אני דוחפת את עצמי עליה, מוחצת אותה כלפי העור שלי. מעלימה אותה מתחתיי, אני מרגישה אותה לוחצת אותי כלפיו, מסדרת מחדש את כל האיברים הפנימיים שלי, מגיעה עד לרחם הממוחזר שלי. אני נאנחת בינו לבינה, תוהה מי מוחצת את מי.
כמה פשוט זה לאבד טבעת. בעיקר אם היא גדולה מדי. בטח אם זה לא בטעות. רק לענוד אותה על האצבע שלו וסגר את הדלת.
אז עכשיו אני מניחה טבעת אחרת בפה שלי, מסתפקת בזו של עצמי. עדיין מרגישה אותה. מתהפכת מצד לצד מעל ומתחת ללשון, נתקעת במאונך בין השיניים לפה פתוח קמעה. הקלות שבה היא הייתה יכולה להחליק למטה, להתמקם בכניסה לקנה הנשימה. לפעור אותי לרווחה, להחזיר בי נשמתי בחמלה.
