ואתה עונה שבמקרה כן.
לאחר שיחה קלילה וזורמת כמו פעם של כמה דקות, היא מודיעה לך בקול שיורד כמה דציבלים וכאילו מבקש תגובה רכה לגרזן שעכשיו בדיוק ירד לך לתוך המוח, פילח את עמוד השדרה ואת הלב, ולא נעצר עד שחצה את הזין שלך לחצי והשאיר ביצה מדדמת מכל צד מרוטש של הוויתך עד לאותו הרגע.
הפרופיל הראשון שראיתי באתר הזה, שנכנסתי אליו, כי זהר בזהוב מבטיח, עם שם שמסמל רוחניות, תמונות של אלה שיצקו אותה בגימור מושלם ושחררו לעולם לטרוף דעתם של גברים ונשים כאחד. עם פרופיל שנכתב ביד חופשית ומדוייקת שריגש אותי עד עמקי נשמתי הפצועה והחבולה, שגרם לי לפתוח את הבלוג ולקרוא. לקרוא במבט משתאה והולך ככל שהשורות רצות למול עיניי, מילים ועוצמות כאילו לקוחות הישר מספר המעשיות של אלוהים עצמו, הגרסה החרמנית והסוטה שרואים רק הלקוחות הכבדים של המרתפים בברלין. פוסט ועוד פוסט עד שלא נותר שביב פיקסל שלא קיבל את מלוא תשומת הלב החייתית שלי באותו הרגע. הפרופיל שגרם לי לפתוח חשבון בדחף בלתי נשלט לנסות להגיע לנפש המדהימה והמוכשרת הזאת שהפנטה אותי מבלי לדעת מי אני. הפרופיל שגרם לי לאבד צלם אנוש ולשלוח הודעה, מנוסחת היטב אמנם אך חצופה מאחר והפרופיל היה ריק כביום היוולדו (אך 4 דקות לפני כן), בו הפלגתי מעט על האיכות המפחידה של הכתיבה, המוח המלוכלך, ולהיחסם 5 דקות אחרי זה בבושת פנים.
אז אחרי שיחת נימוסין, בכל זאת לא דיברנו חצי שנה, מילה לא החלפנו.
"שומע מאמי? הפרופיל הזה שלי"
I thought I had this shit.
כמה טעיתי.
כפרה עליה, אלה אמיתית שלי. הייתה לי אלה בידיים ונתתי לה ללכת. היא ביקשה שאבטיח לה שאני לא אקרא יותר בבלוג שלה, ואשאיר לה את הפינה שלה לגמרי שלה ואנונימית. וככה האבל מקבל משמעות חדשה, מימד חדש של רגשות שליליים שלא נכנעים בקלות לרציונל קר ומחר שלא ידברו איתי בני אנוש בכלל.
כל זה היה שלי.
איה הלב. שמישהו ייקח אותו ממני כבר. לב חרא
