בוקר אחד, חסר ייחוד לחלוטין, אתה מתעורר עם חתול על הפרצוף.
אין לך מושג שהיום תשלח אליך הודעה ראשונה מאת הנשמה הכי יפה שעוד לא פגשת. הודעה שתתחיל, בשלב כלשהו, מסע רוחני ודרך גשמית שלא תעצור, כל עוד כל הגשרים באטלנטיס האגדית לא יבנו מחדש ומידאס לא יירפא מקללתו האכזרית.
אהבה טוטאלית וסוחפת, בין שתי נשמות, לא בני אדם בכלל, מרוב שהיא צובעת את הקיום המונוטוני האנושי בצבעים לא לו, יש לה את הכח לעוות מציאות, לטוב ולרע, לחצוב תעלות ניורונים חדשות המקבעות התנהגויות משחררות דופמין, סרטונין, אוקסיטוצין ושפיך.
כשאתה חווה שיאי רגש מהממים שכאלה כל בוקר כשאתה מתעורר, חובק את ציפור נפשך בידיך, נושם את הבל פיה המעט צחון, מתרפק על חום גופה, מטעין מצבורי חרמנות על ידי ליטופים ארוכים לאורך גופה הקטן והחלק במגע שגורם לה להצטנף אליך עוד יותר, רק עוד חמש דקות של שקט מהשעון המעורר שכבר ממש חם עליך שתזדיין מהמיטה ותטעין אותו כבר, קל לך לשכוח איפה שמת את יצר הכיבוש שלך כשהשתמש בו פעם אחרונה..
הסיפור שלי פשוט, סך הכל 🙂
כל הוויתי הייתה דבוקה לכורסא שמול הפרח, מעריצה, בוהה, חומדת, מהופנטת לרוב. כל כך דבוקה הייתה הוויתי שלא נותר בה מקום לידע עתיק יומין, ידע שאבותינו גילו עוד בתקופה הנאוליתית.
כל צמח שנמצא באחריותך, באם הוא זן את גופך, נשמתך או שניהם גם יחד,
צריך להשקות
אחרת ימות