שתיהן בעלות תכונות אופי דומות, דמות בגודלן ואפילו ממוצא זהה כמעט לחלוטין. ילדות שכיף לאכול מהחריימה שלהן, שכיף לחמוד אותן, לפנק ולסגוד להן, אבל אפילו יותר כיף להרביע אותן בשוטים, לגרום להן להתחנן לשביב אורגזמה עד ייבוש הגרון והכוחות ואז לזיין אותן בכל החורים עם הבוהן הגדולה ברגל, כיאה לכלבות נוטפות הברטולין והריר שהן נולדו וחונכו להיות.
התפנית בעלילה הייתה משעשעת בול במידה הנכונה, משהו בין "רוצה להצחיק את השף? ספר לו על התוכניות שלך" לבין "צוחק מי שצוחק אחרון". כל אותו הזמן שהמפגרת ניסתה לקחת את הסתומה לרואסי בניסיונות עקרים, ומשמימים יש לציין, הסתומה סיפרה לי בחצאי אנקדוטות על הניסיונות האלה וצחקנו ביחד תוך כדי שאני מלטף לה את פנים הירך והנשמה שגרה ממש ליד.
ממש באחת הפעמים הללו, הרבה אחרי שהיא לקחה את אצבעות הקבב המוזהבות שלי ודחפה אותם לעצמה לתוך הכוס ביאוש מוחלט מהליטופים שלא מתקדמים לשום מקום, שאלתי את הסתומה תוך כדי שאני מקרב ומרחיק אותה למקום הזה שבו שפה אנושית בסיסית הופכת למשימה בלתי אפשרית.
"מה עם המפגרת הזאת? מתי פעם אחרונה לקחת אותה למסיבה?"
"אההה.. מי? אהה.. כן, מזמןןןן... תקופת מבחניםםם"
בא לי תקשורת יותר קוהורנטית וזריזה אז אני מפסיק את עיסוי הקרביים המעניק שלי אבל משאיר את האצבעות עמוק בפנים, חסרות תנועה.
"בא לי עליה נסיכה. ובא לי שאת תסדרי לי אותה נסיכה."
מבטה משתנה ואני מזהה את התרופפות הפיוז הכה המוכרת מחיים קודמים. לא הרודאו הראשון שלי. אני נותן לה לראות שאני מחייך חיוך מרוצה מעצמי וממש רגע לפני שהפיוז מתפוצץ ומוציא לי עין, אני לופת את הכוס שלה בפראות מביא אותה אלי היישר לתוך סטירה שמעיפה אותה חזרה לאיפה שהיא שכבה לפני רגע.
"ארצה כלבה, ותנשמי בליאט."
אני חוזר לעסות לה את שרירי הבטן מפנים.
"...."
"יופי נסיכה. נכון שהשיטה הזאת עדיפה על איך שהמחול הזה היה מתחולל פעם?" היא מהנהנת.
"את יודעת שניסיתי להתחיל איתה נסיכה? לפני מלא זמן כבר, הרבה לפני שאלוהים סידר לי את הכוכבים בשורה אחת"
"אני יודעת.. היא אההה.. סיפרה לי"
ההמשך יתגלגל בהמשך.