המקלידן מתלאביב

לפני מלא זמן וכשרק הגעתי לכאן, כתבתי את הפוסט הזה. העוקבות הוותיקות אולי זוכרות.
הוא קצר ומאוד לעניין. ככה חשבתי לפחות בזמנו.

עוד שנייה שחיים שלמים אני מכלה מבלי להכיר מישהי כמו שהיו עושים את זה פעם, מנבוט בראש ועד כוס בירה לראש (או כמה) - כל תקופה והשיטה שלה לניצוץ הכימי הזה במוח שגורם לשתי אנשים זרים לסגור את הלילה במערבולת של אדי אלכוהול פייסלים ולטקס חד פעמי - פנים מול פנים קוראים לזה נראה לי.

אז בתור אדם שכל ההיכרויות שלו נעשו על בסיס סדרות של 1010010001 למיניהם על מסכים בגדלים שונים, הרגשתי שמה שנועל אותן על הפוזיציה עוד לפני שנפגשנו בכלל, הייתה הדרך שהייתי זורק עליהן את המקלדת (סו טו ספיק). הבנות שהשיחה איתן קלחה, כשהן הבינו על מה אני מדבר, הסוף היה בלתי נמנע. בדיוק כמו הגיף בפוסט.

מאז אני מאמין שהבנתי משהו אחר, המוח הוא רק הפיתיון, הסיבה האמיתית ללמה הן נשארות היא המגע והלב, אפילו כשהלב לא בדיוק היה שייך להן.

או שהמגע והלב עוברים גם דרך המקלדת.

פוסט תוהה, מי תהיה הדבר הבא שאנעץ בו את הידיים והלב