שעת לילה מאוחרת ,
מקלחת ארוכה מלאת מחשבות ,
מה יהיה עכשיו ? מה יקרה מחר ? איך אתמודד ...?
מה הוא יגיד ..? זה יכאב לי נורא ? האם אתאושש ?
הוא ייגע לי בנקודה הרגישה ? הוא ייתן לי סיבה לעזוב ?
ואולי ... אולי הוא רק ינסה לגרום לי להבין , שהוא עדיין פה , קרוב .
כבר כמה ימים אנשים רומזים לי שזה הזמן להתפקח ולהתקדם .
שיחות ארוכות מתגלגלות , אני מבינה על מה מדובר ,
הם מדברים על עתיד ומציאות , אני לא עיוורת .
אבל , יש בי תחושת מחוייבות חזקה , אני משוייכת .
לתחושות , לרגשות , להבטחות , לנתינה , לדאגה, לאהבה .
לבן אדם אחד , שהבטחתי לגרום לו לחייך , להרגיש ולאהוב .
אז נכון שאני לא הכי מוצלחת , ונכון שעוד רבות עומדות בפתח ,
ונכון שאני רגישה , ונכון שעקשנית , ונכון שלא תמיד קל , אבל ...
מה שצמח בנינו , עוד קיים . לפחות בתוכי . אני עוד קיימת בשבילו .
בתוך כל הבלאגן ,
מצאתי מכתב מונח לי על הכרית .
אחותי הקטנה ...
" תמסרי לאמא שתפסיק לדאוג ,
כולכם מביטים בי במבט מוזר ,
אז מה אם אני ישנה הרבה? אני עייפה .
ואני עצבנית כי השמנתי אז תפסיקו לחשוב שאני לא אוכלת .
אעבור את זה לבד , תנשמו עמוק ותרגעו , שום דבר לא חוזר ".
ועכשיו ,
כשהכל מגיע ביחד .
לא החזקתי את עצמי יותר , הדמעות זלגו מעצמן .
לפני 17 שנים. 15 בינואר 2007 בשעה 1:36