לא רק בלונדינית

כן כן,
אני מכונת טורבו מהסוג החדיש ביותר, לא מתעייפת, לא מתייבשת, לא נחה ולא כדומה,
רק עובדת היטב, משומנת להפליא , כמו מכונה, מרטיבה , מגמרת ומגמירה את מאסטר היקר.

טוב,
אחרי יריית הפתיחה ההומוריסטית הזאת, בואו ניהיה לרגע אחד רציניים.
מוזר אה? אתם לא רגילים לקבל ממני רגעים של הבנה ורצינות, אז הנה לכם, מונולוג.

התחלה ...

מאז שנכנסתי לבדסמ חלפו יומיים שלושה, אבל מי סופר?
מצאתי את דרכי ואת עצמי תחתיו ולצידו של מאסטר מאוד יקר לליבי.
ההתמסרות שלי היתה גם דרך מבוכי הכניעה שלי וזה הגיע לא בקלות בכלל.

לקחו איזה שעה שעתיים עד שבחרתי להתמסר בלב שלם ,
ועברה יממה שלמה עד שבנינו לגמרי את האמון והבטחון בנינו, "על עיוור".

מהיום הראשון שהקולר ישב על צווארי, התחייבתי למאסטר.
מאסטר היה אדוני האמיתי הראשון, האדון היחיד שאהבתי באמת,
אדון שרציתי להעניק לו, שולט שהבין בעיקר לליבי ולא לגופי הענוג.
מאסטר שידע להוביל דרך מבוכי הלב ושהתקשורת בנינו תחגוג ותשעשע.
מישהו שהייתי מוכנה להתגמד שם מולו, מישהו שרציתי לגרום לו לאושר אמיתי,
מישהו שהייתי שמחה להניח בידיו את רצועת השרשרת המנצנצת שלי, שייקח. שיוביל.

נורא נורא התלהבתי.
בדסמ היה נראה לי כמו התגשמות כל הפטנזיות והחלומות שלי,
אולי הוא אפילו נראה לי כמו משחק משופר מדוקים או שש בש.

אבל עם כל הצחוק וההומור, היה ברור לשנינו, שזה לא רק פנטזייה.
הנתינה שלי הגיע עמוק מבפנים, מהנשמה, ברצון לתת, לאהוב ולהיות בלי תנאים.

דרך העיניים שלי,
אפשר לראות עד כמה, עד כמה אני נמצאת ואוהבת.

אוהבת ומעריכה מאד את המקום שמאסטר בחר להעניק לי לצידו,
זה מקום שירקנו דם בשביל להגיע אליו, ואולי זאת הסיבה, שאנחנו כל כך ככה.
ככה ביחד. ככה צמוד. ככה משותף. ככה אוהב. ככה קשוב. ככה ככה. בודילולו שכאלו.

חלף עבר הזמן,
אני מגלה שאני מעניקה מקום מאד מכובד וכבד לבדסמ שלי בחלק הזה של החיים.
זה מזמן כבר לא משחק ילדים וגם לא משחק קלפים שמונחה על ידי אגו מטופש.
זאת מערכת שליטה מאד חדה וברורה, מדוייקת, בלי בלבולים ובלי טעויות.
בדסמ נקי, בדסמ מאהבה, שיתוף, חברות, תקשורת, התמסרות והגשמה.
זה משהו שקיים הרבה מתחת לבגדים, זורם בורידים, עמוק בתוך חדרי הלב.

יש בזה יתרונות ויש בזה חסרונות, כמו בכל דבר כמובן.
אבל החסרונות מתגמדים מול תחושת השלמות והבטחון.
האושר שלי מאיר פינות חשוכות ברגעים אחרים.

כחלק מהאטרקציה שעברתי הערב, גיליתי שדיי השתנתי.
טוב נו, רואים שקצת גדלתי, גם תפיסת העולם שלי נבנית לה,
אפילו היכולת לסמוך על מישהו בעיניים עצומות מתגבשת אצלי יפה.

אז כן,
לוליקה גדלה בתוך הידיים של מאסטר,
ואלו בהחלט ידיים אוהבות ומטפחות בהמון חום אכפתיות והקשבה.
וכן,
לוליקה כבר יודעת לספור לבד עד 6 ולהביא שאגה שלא מביישת אף לביאה,
היא גם אוהבת בכל נשמתה, מתמסרת בכל ליבה, קשובה מאד ורוצה ...
רוצה להשאר במקום המכובד הזה. רוצה להמשיך להרגיש כמו שהיא מרגישה עכשיו.
אה, וכן ...
היא גם יודעת לתפוס פיקוד על עבד,
לתפוס ביצים, להצליף קצת ולצחוק עליו ולא להתייחס אליו בכלל.

אבל אבל אבל ...
אחרי הסשניקו שהיה לנו הלילה בסוויטה שלי ...
הגעתי להבנה שניסיתי להתכחש לה דיי הרבה זמן,

זהו, נגמר.
אני לא יכולה יותר.
לא יכולה לגעת במישהו אחר.
לא יכולה יותר לעמוד מול מישהו אחר,
לא יכולה ללטף מישהו אחר בשום מצב.
גם אם זה חלק מהאטרקציה של מאסטר ושלי,
גם אם זה באישור מלא ומאסטר נוכח וצמוד לידי.
אני לא יכולה יותר. אני בכלל לא מרגישה שם כלום.

יש לי עבד בין הרגליים,
שעושה עבודת לשון לא רעה בכלל, מלקק ומוצץ יופי טופי,
אבל אני לא מצליחה להתרכז בזה ובטח שלא לגמור מהלשון הזאת.
לא לא, כלום לא מעניין לי את הראש, שום דבר בכלל, לא מציצה ולא נעליים.

העיינים שלי כמו מהופנטות עוקבות בעדינות אחר תנועותיו של מאסטר שיושב מחוייך בצד.
דואגת ... בודקת אם הוא נהנה, אם הוא רוצה משהו, צריך משהו , אם הוא בסדר , אם מחוייך ומסופק.

אין אפס, את האושר והשלמות שלי אני שואפת משם, ממנו.
דרך המבטים שלו, דרך החיבוק הלא מתפשר והמילים שהוא לא מהסס להגיד לי.

הדאגה אל מאסטר אמיתית וטהורה.
דאגה בלי הסבר, בלי שליטה ובלי גבולות.
אולי זה פשוט ככה, כי שם הכי נכון ונקי לי,
שם אני מרגישה הכי אמיתי, רק שם, להיות עבורו. להתמזג ביחד.

אם הייתם שואלים אותי לפני שעה על בלעדיות למאסטר שלי,
הייתי אומרת לכם שהוא בלעדי עליי, בלעדיי לגמרי ממש, בלעדי לגוף ולנפש.

הייתי גם חותמת לכם כרכושו הבלעדי של מאסטר, וזה נכון, כי ככה הרגשתי.

אבל היום ,רק אחרי הערב הזה ... אני מבינה מזה אומר.

מזה אומר שמישהו זורם לך בתוך הדם בלי שליטה שלך בכלל,
מזה אומר שאין אופציה לאחר כי כל אופציה אחרת דוחה אותך נורא,
מזה אומר בלעדיות, מזה אומר יחיד מסוגו, מזאת אני ... אני לצידו.

בלעדיות.
זכויות יוצרים.
שיוך, משוייכת, רכושו של.
זה מפחיד לפעמים כמה זה נכון ...
כמה אני נמצאת שם, וכמה מאושרת. שזה ככה.

חנוכה שמח ומואר שיהיה, ניסים אור ואש