לא רק בלונדינית

יום שלישי:

נסענו לספא, אנחנו ועוד זוג חברים, זאת היתה מתנה למאסטרים, ערב של להרגע, מסאג מקצועי, סושי גקוזי וכייף.

מאסטר ואני עשינו את זה על שולחן הטיפולים מול מראה ענקית, הו מאמא, איזה תנוחות אפשריות על המיטה הזאת.

נכנסו לגקוזי כשכל אחד מצוייד במעדן מתוק העשוי מפירות יער ושמנת, ליקקנו את האצבעות כולנו ואז יצאנו לקרב ...

המון מים עפו החוצה, אני התחלתי להשפריץ על מאסטרול מים ככה שהוא לא יוכל לפתוח את העיניים, ניסיתי להכניע אותו,

הטכניקה הזאת היתה טובה לדקת משחק הראשונה, אחר כך כבר הראש שלי היה עמוק בתוך המים ובלעתי מים בטונות.

מצצתי לו מתחת למים גם, ואחר כך עשינו מקלחת ארוכה ביחד, שפשפתי אותו לאורך כל הגוף, סיבנתי, עיסיתי, הכל הכל.

היה כל כך כייף יחד מתחת לזרם המים. יש בנינו המון, הלב מתפוצץ מהרגשות האלו, מהסערות מחיוכים המלווים בדמעות של אושר.

יום שישי:

נפגשים כולם, במקום חדש עבורנו, מהר מאד עשו לנו הכרות עם פינת הכלבייה, עם הצלב החדש ועם הליקר המשובח.

כל הערב ישבנו ככה ששנינו צמודים, שיחות חשובות עלו שם, על קילור ועיניינים אחרים, ממש במקרה גילינו שמאסטר

ואני זוכרים דברים בצורה אחרת מהרגעים הראשונים שלנו ביחד, לכל אחד אותו סיפור אבל בטון שונה ולי זה קצת מוזר ...

אני זוכרת את הרגעים הראשונים בהכרות בנינו כאילו זה היה אתמול, זוכרת מהלכים, זוכרת תחושות בטן, זוכרת פחד וחשש.

הבתוליות שלי במערכת מסוג זה עלתה על גדותיה בזמנו. ואני חושבת שעד היום יש בי פרצי חוסר הבנה, למרות שגדלתי מאז.

להיות נשלטת:

דברנו על איך זה להרגיש להיות נשלטת. אנחנו הסאביות ניסינו להסביר ולשתף בתחושות שלנו את המאסטרים.

דברנו על נשלטת שהיא כמו בובה על חוט, אחת כזאת שהיא כמו רהיט, עושה מה שאומרים לה בלי אופי ומחשבה.

כל השולטים לא אהבו את התיאור שלנו לנשלטת אמיתית, הם טוענים שזה רחוק ממה שהם רוצים או מחפשים.

זה מחייך קצת כי אנחנו כנשלטות בעלות עמוד שדרה שעושות בעיות מרגישות לפעמים שאנחנו לא מספיק טובות ...

לא מספיק שקטות, לא מספיק כנועות. ולמרות שהמאסטרים כועסים שזה קורה ומענישים ומעקמים מבט, ככה הם מעדיפים.

זה השאיר לי קצת אוויר לנשימה. רק קצת, כי מה, באותה נשימה אני יודעת שאני צריכה להיות ממש, אבל ממש ממש, כנועה.

סשן אחר :

כשהתחיל סשן של אחרת, אני ישבתי לרגליו של מאסטר, וואלה הפעם אפילו בלי כרית, ישבתי עם הפנים אליו.

אני מביטה בו, מחייכת, והוא נותן לי מבט מחוייך בחזרה, מתחילים לשחק בסטירות והנה אני מסתבכת במהרה,

עניין הסטירות קשה ומסובך לי, הידיים של מאסטר גדולות, פנים זה מקום עדין, וכשאני משווה אני נכנסת ללחץ.

מאסטר יודע להשתמש בידיים שלו, והסטירות נחתו אחת אחרי השניה. כשניסיתי להתחמק הגיע שלב החניקה.

מאסטר אומר:

שקוראים לזה חניקת מוות ואני בהחלט מבינה למה ... הוא חנק אותי בצורה הזאת ל 5 שניות אולי ...

אחרי 5 שניות, כבר לא הייתי שם בכלל, גם לא בטוחה שיודעת איפה הייתי , לא התעלפתי או משהו, אבל לא ראיתי כלום,

לקח לי זמן להתאושש, לפקוח עיניים, לזהות את מאסטר, לחדד את השמיעה ולקשר את המקום לאנשים ולאיפה אני בכלל נמצאת.

5 שניות רבאק, ואין לולי, פתאום אני מגלה שיותר קל להרוג אותי ממה שאני חושבת. פולניה או לא פולניה, כולם מתים בסוף.

אל תגעו בי:

אני לא בנויה למגע של אף אחד - אחת אחר בימים האלו חוץ מהמגע של מאסטר.

מאסטר הבין את זה כמעט בלי שדברתי או ביקשתי ושמר עליי קרוב מתמיד, עטף מכל הצדדים.

בימים האלו אני זקוקה יותר מכל למקום הבטוח והשקט שלי,

למקום שאף אחד לא יכול להתקרב אליו - רק מי שאני בוחרת.

ובחרתי בו, במאסטר, שיעמוד לצידי בהתמודדות החדשה שלי מול הפריצה לאינטימיות של גופי.

פסח:

היה כייפי לגמרי, לא הפסקנו לצחוק, יש לי משפחה מדהימה ואני לא מפסיקה להודות לאלוהים על כל אלו ...

על סבתא שהיא החצי השני שלי, על אמא ואבא שיושבים איתנו ביחד, על אחותי שתמיד לצידי והדודים הדודות וכולם.

הם לא מתייאשים ההורים להמשיך ולהטמין בנו דרך ארץ, לשמור על המסורת, לשיר שירים בגאווה, ולהיות משפחה.


יש ימים שהאביב עושה לי טוב,

ואלו בהחלט מועדים לשמחה.