לא רק בלונדינית

בדרך כלל אני שונאת לצאת בחמישי, זה לא תמיד מתחבר לי נכון לסופש. שישי זה היום המועדף על שנינו.

אבל אתמול, בחרנו לתת צאנס, מאסטר הבטיח לסדר ככה שיהיה לי כל כך כייף שלא ארגיש שזה יום חמישי בכלל.

בחרתי להתלבש חסידי באופן יחסי, והחולצה שבניתי עליה שיחקה לי אותה דני דין ופשוט נעלמה, עכשיו כל הבגדים

זרוקים על הרצפה, והאמת ? זה נראה רע, אני ידועה בכמות הבדים הענקית שאני מאמצת לעצמי, והתוהו ובוהו חוגג.


מאסטר תמיד מוצא עניין בכך שהחדר שלי מבולגן, הוא מת על זה.

הוא תוקע לי את הפלאג בטוסיק ומורה לי לא לזוז מהחדר עד שהוא מתוקתק.

וואלה, אני שונאת את המטלה הזאת, זה לא עונש אפילו, אבל זה מעצבן אותי עד רמה של תסכול,

אבל ככה, אחרי שהכל מסודר, אני חצי נרגעת, מוציאה לשון ומחייכת חיוך כזה, שנינו גאים בעצמנו.

הפעולה הזאת יכולה לחזור על עצמה כל יומיים, ככה זה שיש לך ברקדלולי בידיים. חיים עם זה ...


בסוף התייאשתי, תפסתי חצאית וגופיה אחרת ונסעתי להפגש עם מאסטר.

אח יא ראב, איזה שבוע עברנו, מכל הבחינות זה היה שבוע מפוצץ ולא קל בכלל.

היה נושא אחד כואב השבוע, שאם לא היינו יודעים לתקשר נכון, זה היה כואב יותר.

למזלנו, מאחורי הבדסמ שלנו, מסתתרים שני אנשים שחוץ מלהתמסר ולחלק הוראות,

יודעים לתקשר נכון, רוצים לשתף, מרשים לעצמם לאהוב במערכת הזאת ואכפת להם מאד.

שנינו טיפוסים עקשנים ורגישים מאד, ושנינו לא ניתן לעצמנו לעשות טעויות מיותרות..


מאסטר חיבק אותי חיבוק עדין נורא, לא החיבוק הידוע שלו, חיבוק אחר, חיבוק שעשה לי צמרמורת.

היתה פה שאלה באחד הפורומים, משהו בסגנון: " אדון ושפחה מתנשקים?", אז כן, ברור שכן,

התנשקנו המון אפילו. לפעמים אין לנו חשק למשחק מקדים, אבל לפעמים זה עושה לי את זה בטירוף.

המגע הרך שלו על קווי גופי ... המשחקים של הלשון על הצוואר, העמידה מאחוריי והכיבוש הזה, אח ...


כשהגענו למסיבה, אירוע פאב, ראינו שוואלה המקום מפוצץ באנשי בדסמ נטו, סלקציה עושה רק טוב.

מהר מאד אנחנו מבינים שבגלל המעשים הטובים שעשינו בבית, הגענו דיי באיחור וחלק כבר הלכו.

תפסנו מקום על הבר, תפסנו חברים קרובים או שבעצם הם תפסו אותנו, וישבנו צמודים מתמיד, מאסטר ואני.


התיישבה ליד מאסטר עוד בלונדה, זה היה נחמד, שתי בלונדיניות, אחת מכל צד,

אני חשבתי שזה יעשה לו טוב אז חייכתי לגמרי.

היא לחשה לו באוזן מילים שביום אחר היו הופכות לי את הבטן פעמיים,

אבל צורת ההתנהגות של מאסטר, גרמה לי לא להרגיש כלום כמעט, הרגשתי שהוא כל כך שם בשבילי,

שכל כך דואג שארגיש טוב, שזה יהיה דפוק להגרר למקומות שעושים לי כואב, כי וואלה אין סיבה וזה מיותר.

מבחינתי זה המון כבוד למאסטר ככה, זה אומר לי המון, הרי הוא מאסטר כל יכול, ויכול לעשות הכל, אבל בוחר לדאוג לי.


קמתי לרגע,

באה אחת אחרת להתיישב ליד מאסטר, מאסטר נערץ יש לי ובצדק, לא הפרעתי שם, כיבדתי וישבתי לשוחח בצד,

דברתי עם מישהו שהחמיא לי מאד, ועל הדרך שלח יד לחצאית ואמר בחצי חיוך שמאסטר עם הגב, לא מסתכל,

ואפשר לעשות שטויות, וואלה נלחצתי, לעשות משהו מאחורי הגב של מאסטר נראה לי הדבר הכי אדיוטי וטיפשי לעשות.

בקיצור, אין מצב. חוצמזה אני יודעת שמאסטר תמיד רואה, יש לנו תקשורת פנימית כזאת, רואים הכל.

תוך שניה העיניים שלו ננעצו בי וקראו לי לבוא. באתי, הכי מהר. מקשקש או לא, מאסטר רואה מרגיש ויודע הכל. ידעתי!


הולכים הביתה, כל הנסיעה ההורמונים קופצים באוויר, כבר במסיבה התחכתי עליו בלי סוף, היתה לי סיבה טובה לזה.

בנסיעה, אני לא יודעת אם הוא התגרה בי או שאני בו, אבל זה היה קטלני. שנינו הגענו מוכנים לעשות מעשים טובים.

נכנסים הביתה ואני מקבלת הוראות להתפשט, שנינו הולכים כמו זומבי, מתנדנדים מעייפות ואלכוהול אבל אין מצב לוותר.

ברגע שאנחנו מתחילים לשחק, פתאום שנינו מתעוררים כמו נינג'ות, זה החלק הטוב של הערב, מנה ראשונה ומנה לקינוח.


והנה, יום שישי בפתח, מאסטר עוד זורם לי בעורקים, החיוכים שלו מטיילים לי בדמיון כמו בסרטון קולנוע,

אין לי דרך לסיים פה, חוץ מלהגיד תודה למארגני הערב הזה, תודה לחברים צ'לנו שהתגעגנו אליהם עד מאד.

ותודה לך, מאסטר, מאסטרול, אדוני היקר, תודה על הרבה דברים. על כל השבוע הזה,

על שהקשבת במקום להשתיק, על שחיבקת במקום להצליף. על שהיית בשבילי כשהייתי זקוקה לך. תודה יקר שלי.

אוהבת.


סוף שבוע דבש, עם חיוכים ואהבה של ממש.