לא רק בלונדינית

מאסטרול חזר הביתה התעסק במנוחה וקניית ספה נוחה ואני שמחה על כך.

שמחה בשבילו ועם זאת יודעת שלא פשוט לו עכשיו, עד עכשיו היה לו במלון צוות צמוד וכעת הם אינם, עוברים שלב.


אני עוד לא לגמרי יודעת להסביר איך התחושה ואיך הימים חולפים ואיזה מחשבות מתרוצצות בראש,

הכל מתערבב ולא ברור וכרגע אני לא במקום שאני בכלל רוצה לדעת משהו,

הדבר היחיד שאני כן רוצה לדעת ולהרגיש הוא שמאסטר מחלים. שמאסטר בסדר ומחייך לו באהבה.


היום בערב תהיה מסיבת סוכות, ואנחנו, הרי אין מצב שנפספס מסיבה וחגיגות, אבל הפעם ברור שנוותר,

חברים טובים שלנו הזמינו אותי לבוא איתם, זאת הצעה מהלב הענק שלהם, ומאסטר יחייך אם יהיה לי כייף,

אבל מבחינתי למצב של כרגע, לא בא בחשבון ללכת בלעדיו, אני פשוט לא מרגישה בשלה ושלמה להיות שם בלעדיו,

בכלל, שרוב המסיבות האלו הן רק בשבילנו, להתפרע יחד, להתחבק להתנשק לרקוד להצמד לצחוק, הכל ביחד,

והתחושה עכשיו שיש בבטן היא שאני לא בטוחה שיש לי מה לחפש שם כרגע. במצב של עכשיו, במסיבה בלעדיו.


החברים שלנו יהיו היום, ואני באמת אוהבת את החברים שקרובים אלינו, אבל אני פשוט מרגישה שחסר בי חלק שמאסטר

לא נמצא. החלטתי שאני לא רוצה ללכת עדיין. ונראה לי שיש לי הזכות לבחור. סך הכל, שוב פעם לחזור הביתה בלעדיו זה

מצב לא נעים ואני לא מתכוונת להתרגל לזה, הרבה יותר נעים שהוא במושב שלידי עושה לי נעימים בין הרגליים, שמעת נינג'ה?


ההתמודדות עם הלבד היא התמודדות חדשה, קשה או לא זה עניין אחר, אבל זה חדש לי לגמרי,

נכון שזה ברור שאני לא באמת לבד. אבל מול תחושת הביחד שאני צמודה אליה, זה מצב מיוחד ואחר.

אני עוד לא מרגישה שאני עצובה או שוקעת בדכאון, ברור שאני לא מחייכת כמו תמיד וזה לגיטימי,

הדבר היחיד שכן צובט בלב ויכול להפתיע אותי בכל שעה ביום, זאת תחושת הגעגוע, שהיא כן תחושה שקשה לי.


נינג'ה, שנעבור את זה.