לא רק בלונדינית

יום שישי בצהריים, אני מסתובבת במרכז הקניות וההמולה, אללה יוסתור איזה בלאגן קניות מטורף.

פתאום הודעה ממאסטר ששואל אם בא לי לקפוץ, הצפתי את הSMS באותיות, כן כן כן, בטח שבא לי.

הוא מתייעץ בקול אם לצרף עוד זוג חברים טובים טובים ואני מייד נעמדת דום, " בטח בכייף, מה שתרצה- יהיה לך".


יש אנשים שמחלקים לי ציון על הנשלטת שבי, ברור לי שאין להם סיכוי בכלל, הרי הם לא באמת מכירים אותי,

ובכל זאת לפי השמועה יש שאומרים שאני לא מספיק סאבית כי אני לא מגישה למאסטר את כוס השתייה אחרי

דקה וחצי, וואלה את מי זה מעניין, אצלנו הכל נמדד אחרת, אני נשלטת הרבה מעבר למשרתת, ומאסטר יודע את זה,

ההתייצבות שלי לכל ציוץ של מאסטר זה דבר נדיר לגמרי, כמו חיילת בצבא רוסי, תוך פחות מ 5 שניות יש לו הכל, ממש ככה.

אז מי מודד זמנים ומי מחלק ציונים ומי בכלל מינה מישהו לשופט?


הגענו בצוות מורחב הפעם לשיקום, כולנו עומדים מחוץ לדלת ומחכים בכליון עיניים לראות אותו, הצוות יורד עליי שאני

מתרגשת, סעמק עליהם, בטח שאני מתרגשת, זה חלק מהתהליך שתמיד מתקיף אותי כמה רגעים לפני, ואז הנה הוא בא ...

פתאום אני רואה את הצוות פוער עיניים, "וואי אחי, איך אתה נראה טוב, לא חלמנו שתראה ככה, לא רוצים לבאס אותך,

אבל אתה לא נראה חולה בכלל. כמה זמן עבר? שבוע? וואי, איזו הפתעה ". הם צודקים, מצבו של מאסטר באמת מעולה,

"אפילו הצלקת נראת בסדר גמור", דוקטורינה לולי משתפת באבחנה. זה מפתיע. ממש. ההחלמה שלו מטורפת, איזה נינג'ה.


פעם, שהייתי יותר קטנה, הייתי רואה דברים כאלו של בית חולים ומתעלפת, כל המדיקל הזה עושה לי בלאגנים בראש,

הלילה אני טפלתי למאסטר ברגל החבושה בדאגה, משום מה, הפעם הבטתי בצלקת ממש מקרוב על מנת להבין מה מצבנו, ז"א

מה מצב מאסטר, ובכלל לא התעלפתי. כמה שעות ביחד, יושבים אחד ליד השניה ואני שקטה כמו דגיגה קטנה,

אני מנסה להתרגל למצב החדש שיש לפנינו, השקט שלי מוזר לכולם, אני יודעת. אבל אני צריכה להתמודד ללמוד ולהסתגל למצב

המיוחד הזה. זה לא פשוט כל כך אבל לא קשה נורא, בסבלנות הכל אפשרי ונעבור את זה. ועדיין, כל כך בא לי לקפוץ עליו לחיבוק..


השארתי למאסטר מכתב קטן שהכנתי לו, וכשחבקתי אותו כשהלכתי, לחשתי לו באוזן כמה מילים שרציתי שידע,

אני לא יודעת שום דבר על התקופה הזאת שמתקרבת ובאה, אבל אני יודעת שכל יום יהיה שונה מקודמו ועם חלוף הימים

הגעגוע בטח יהיה קשה יותר. נעבור את זה, אומרים שלאהבה אין גבולות, בטח שלא לאהבה שלנו.


החזרה הביתה בלעדיו היתה מוזרה נורא, כל השלוש שנים האלו חזרתי הביתה לבד רק פעם אחת ולא רציתי לזכור את הפעם

הזאת. אז אתמול חזרתי לבד בנסיבות אחרות לגמרי, כל הזמן שלחתי יד לכיסא שלידי על מנת ללטף את מאסטר, ככה

כמו תמיד, רק שהפעם הוא לא נמצא. התקשרתי לחברה על מנת לעזור לעצמי לא להקלע למצב של עצב נוראי, זה אסור לי עכשיו.

עברתי את הנסיעה הזאת, יאק, לא רוצה שזה יחזור על עצמו עוד הרבה, מאסטר הוא דמות נדרשת בכל פעם שאני מטיילת בלילות.


שהגעתי הביתה, שלחתי למאסטר הודעה שהגעתי- הוא חיכה לי ער למרות כל כדורי השינה שדוחפים לו, הוא לא ישן מספיק הנינג'ה.

גם החברים שלנו חיכו להודעה ממני, הם ממש מתגלים כפולנים כמעט כמוני, איזה יופי.

מאסטר הבטיח שנתגבר על הכל ואני מאמינה לו, אני רוצה בזה, לא פחות ממנו. אני הרי למדתי שעל כל דבר טוב בחיים מוגש תשלום,

יום התשלום לעולם לא שוכח להגיע והנה, גם על אושר צריך לשלם, אז אני מוכנה לשלם. אחרי התקופה שעברנו יחד לאחרונה בדלתיים

סגורות, אחרי כל האהבה שהיתה שם, הצחוקים, הסרטים שביימנו, המסיבות ששינו את תפיסתנו, ההתקרבות ההתחזקות והשיתוף,

אני לא מוכנה לוותר. בטח לא עכשיו. גם אם הדרך שלפנינו לא ברורה. אנחנו נחזור מחוזקים והדוקים יותר ויותר.

לחיי מאסטרול, החלמה ובריאות, בריאות והחלמה, וים געגועים ... }{