אחות חרמנייה ומאסטר משתקם- איי איזה בלאגן.
שבוע פחות יום, זה הזמן שעבר מאז מה שקרה לנו, זה מעט זמן, המון חוויות וקשיים, והנה אני נוסעת לבקר אותו.
קשה נורא להסביר מה שעובר בבטן, הכל מתערבב, ההתרגשות והשמחה יחד עם הפחד והחשש, מצב מבלבל.
הוא מחכה לי למטה, ליד החניון, כמו תמיד, כאילו הוא בריא בכלל, דואג שאני מגיעה ומסתדרת.
וואלה הוא הולך לבד הפושע, משקפי שמש, חתיך, עצמאי לגמרי, זה כבר סימן טוב חשבתי לעצמי.
בשנייה אחת אני סורקת את כולו, מצבע עורו דרך המבט בעיניו, ועד לחיפוש סימן שהאיש הזה עבר משהו,
וואלה, לא מוצאים כלום, מלבד 2 תחבושות ברגליים שבכלל לא עקרוניות, הוא צועד יופי ומחייך נפלא.
חבקתי אותו בזהירות וככה עמדנו שהשמש דופקת לנו בראש, סעמק, זה עצבן את שנינו אז עלינו לחדר.
נכנסנו למעלית ואני שוב בסריקות, זה ממש כמו בית מלון פה וזה עשה לי טוב נורא, הוא בסביבה נפלאה וזה חשוב לי.
בחדר היפה שלו, אני רואה בהסתכלות מהירה שיש לו הכל, לא מחסירים ממנו דבר,
ואני הוספתי משלי קופסא ענקית עם מלא שוקולדים בלון ענק בצורת לב מהליום ופנקס החמצות עונשים ומציצות -
זה כדי שתהיה לו ההזדמנות לרשום כמה אני כלבה טובה נאמנה ומתחשבת ולספור ימים עד המציצה הבאה, טבלת יאוש.
הוא מתיישב על הכסא, ואנחנו מתגוששים קצת, כמה געגועים סעמק, מעצבן להתגעגע ככה לפעמים,
אני לרגע בכלל שוכחת איפה אני, איפה אנחנו, בכל מקום שאנחנו מתחברים, הכל נראה גן עדן, אח, איזה אושר.
ואז מתחילות ההוראות, רבאק, חשבתי שהוא חולה, "מתאושש", "משתקם".
לא גלחתי למטה רק כדי שיהיה לי התירוץ והיכולת והסיבה לסרב לו, כי אסור להזדיין ובטח לא לגמור, אמרו לי שזה במיוחד, אסור!
אבל לא עזר, הוא מורה לי להתפשט ולעמוד מולו, הוא נוגע, מלטף, לאט לאט.
אפילו הגוף שלי מתרגש לקראת שובו של מאסטר, הוא מסובב אותי, משעין אותי על הכיסא, ופוער את חוריי מולו,
ברגע הזה החורים שלי בגדו בי, מאסטר מלגלג לי שאני רטובה, והוא הרי רק הסתכל ולא נוגע, אז מאיפה לו?
וואלה, מרוב רטיבות השפתיים התחתונות שלי נצנצו, כוס מפגר,גם בית חולים מרטיב אותך? אדיוט.
הוא מוריד אותי על ברכיי, מורה לי לעצום עיניים ואז אני פוגשת שוב את אהבת חיי השניה, הזין של מאסטר,
אני מלקלקת לו, ועושה מה שאני יודעת לעשות, אבל ברגע שהרגשתי שהנה הגמירה שלו באה, עצרתי את הכל,
כעסתי, הרמתי מבט ורטנתי, " מאסטר! אני לא מסכימה. זה אסור לגמור. אין לי בעיה למצוץ, אבל לגמור? לא בא בחשבון".
הוא מסתכל עליי ועושה את המבט המפחיד שלו,
סטירה אחת ואני חוזרת למסלול, גם קיבלתי זיון ראוי כי היה לו קשה לשכוח את השפתיים הנוצצות ממקודם,
תיק תק, אנחנו זריזים ומדוייקים והנה מאסטר מורה לי לא לזוז והולך להביא לי מגבת לנגב את הבלאגנים, הוא גמר.
מאסטר שלי, ההוא החולה מה"שיקום", זיין, גמר, ונשאר בחיים, הו הו איך הוא נשאר בחיים, כמו נמר עיניו הבריקו אחרי זה.
אני כעסתי נורא, זה לא אחראי בכלל ככה, אבל גיליתי שהרופא הסכים לנו להתבלגן, ואפילו איחל לנו לבריאות.
אחר כך ישבנו ודברנו, דברנו המון, על כל מה שעבר, על כל מה שעברנו, מדיבורים וונילים חשובים עד דיבורים שטותיים למדיי.
הבעיה היחידה היתה שאסור לצחוק כי זה כואב, ומאסטר, בכל פעם שלא ציית להוראה שילם על זה בכאבים, איה איה ...
הבטתי בו המון, כאילו חזרתי לנשום מחדש, שבוע שאני לא נושמת בכלל, מכינה את עצמי לכל דבר שיבוא ושומרת על עצמי חזקה.
והנה אני רואה אותו, הוא יותר מבסדר, הוא בסדר גמור, נראה מעולה, מרגיש טוב, ואני יכולה לחזור לנשום ולתת לו כל מה שיבקש.
בסוף, שנינו מגלים, שאין תרופה טובה יותר לשנינו, מאשר האהבה הגדולה שיש בנינו, התרופה הזאת מרפה אותנו, גם עכשיו.
לפני 16 שנים. 7 באוקטובר 2008 בשעה 12:49
