שעת בוקר, אתה נכנס. בחיים לא חשבתי שתהיה לי ההזדמנות להתחיל איתך את הבקרים.
מכינה לך את הקפה כמו שאתה אוהב ומקבלת ממך את החיבוק הכי מקסים בעולם, בזהירות ...
במהרה נכנסים לחדר שלי ואתה מחבר לי מצבטים עם פעמונים לפטמות, העגלה עדנה או לא?
הפעמונים מצלצלים, הפטמות בוכות מכאב, כוסות רוח, קרופים ומחבטים,
מי היה מאמין שאתה אחרי "אירוע קטן" שכזה.
אתה בריא וזאת עובדה מוגמרת ומגמרת. הציור שיש לי על התחת מעיד על בריאותך חביבי.
אחרי הבוקר הזה ואחרי הכייף הגדול צריך להתחיל את היום, כל אחד את יומו שלו, "השגרה הלא שגרתית".
כשאתה הולך ... אני לא מרגישה ריקנות אלא להפך.
אני כל כך מלאה בך והשלווה כל כך גדולה שזה משאיר בתוכי חיוך גדול ואור קורן לכל עבר.
אחרי 10 דק' מרגע שאתה יוצא, אתה מסמס אותי ואני מתקשרת אלייך - חייבים להגיד תודה אחד לשניה. איזה מנומסים ...
אבל זה יותר מזה, מן תחושה כזאת חזקה, שחייבים להגיד תודה שזה קורה ככה.
אחרי שעה פתאום שמך על הצג שוב, הפעם התקשרת בכדי לשתף אותי בהודעה הכי משמחת בעולם, "סוס" בריא שכמוך.
אני מאושרת בשבילך ובשבילנו. נשמה שלי. השיתוף ממך תמיד מרגש אותי, רק כי אני יודעת כמה זה מיוחד כשמדובר בך.
ההכנות לאירוע שלנו מתחילות, ברגעים אלו קיבלתי את האישור הסופי למקום שבו נקיים את השלישייה שלנו.
כעת צריך להתחיל לארגן את הכל שיהיה טיפ טופ. הזמנות, אנשים יפים, אוכל קשקושים מתנות ולא חסר מה.
יש בתוכי תחושת סיפוק כל כך גדולה, ותחת מסומן כל כך יפה, ולב כל כך אוהב, ואושר כזה גדול, ושלווה כזאת אמיתית,
שאין דבר יותר נכון מכל אלו. ואין תחושה שיכולה להחליף את מה שעובר בנינו. חוצמזה,
אחרי החודש המטורף שהיה פה ושרדנו ועשינו סקנדל, כעת אפשר להניח את הראש, ולאהוב אפילו יותר. כי יש מה לאהוב. והמון.
יום נפלא ומקסים לכולנו.
לפני 15 שנים. 26 בנובמבר 2008 בשעה 11:23
