שעת בוקר, 10:00 בערך,
אנחנו לא אנשים של בוקר ולמרות זאת הבוקר הזה לא היה מה שיעצור בעדינו - חם ורטוב פה בנינו.
התהפכתי במיטה ימינה ושמאלה, נרדמתי וקמתי אולי חמש פעמים ורק לבסוף הצלחתי למשוך את עצמי למקלחת.
התארגנתי באיטיות של בוקר, חצי עצבנית וחצי אפאטית, מנסה להתרגל לרעיון שהבאנו על עצמנו.
המחשבות עליו הרגיעו אותי, ידעתי שאני חייבת להיות רגועה בשבילו, להקנות לו אי של שקט שלווה ובטחון.
הבוקר הזה רק רציתי לבוא להיות קצת עם מאסטר- משהו בקול שלו בימים האחרונים קורא לי
לבוא להיות שם- תחושת הבטן הזו בדיעבד, התבררה כנכונה.
איך שנכנסתי לחדר הוא תפס לי את היד וקירב אותי אליו, נגע בי ברכות כזאת שמסמלת אותי כמשוייכת אליו-
התעלסנו, התחבקנו ואהבנו כאילו זה היום האחרון של חיינו, מבטי העיניים ידעו ללחוש לשנינו אהבה.
השפתיים הרכות נצמדו וגוף אל גוף התחברו לאחד. הנפשות היו במצב של הכלה והתחברות, התאהבנו שוב.
הוא אישר לי ואני החלטתי להתפשט מהבגדים הרגילים ושמתי עליי שמלת מיני מרשת שחורה,
השארתי רק את החזה בחוץ חשוף לגמרי, שדיים ופטמות זה צעצוע רך ונעים שמביא איתו שקט ורוגע. זה הזמן.
השכבתי את מאסטר בזהירות על המיטה והתחלתי לענג אותו, מלמעלה עד למטה "הראיתי לו מזה!".
נתתי לחזה להתחכך בגופו עם כל פעולה שלי, השפשוף הזה בכל פעם לא השאיר אותו אדיש,
הפעם הבאה שהוא דיבר איתי היתה כשהוא זרק לי "לולי רגע, תעצרי.", אז הפעם עצרתי,
החלטתי שיהיה נחמד לשמור את השמנת ליותר מאוחר, ניסינו שנינו, לא הלך, היינו חייבים
לסיים את הסיבוב הראשון. מזרקה מכובדת נורתה לאוויר. אחריה ראינו זיקוקים, היה מגניב.
הוא לקח עוד כמה רגעים לאיפוס, כן כן אני יודעת, זה היה חזק. קח אוויר בנחת, אין בעיות.
יותר מאוחר הלכנו לעבודה שלו יחד, מה לעשות, מישהו צריך לעבוד בבית הזה.
אני בנתיים נכנסתי לחלק האחורי והמוסתר של המשרד וסיפרתי לו סיפור סבתא שאני רוצה להחליף נעליים.
הוא האמין לי, כשראיתי את הבלאגן שחוגג שם החלטתי שנגמרו התירוצים שלו, הפעם אני מנקה ומסדרת לו.
תפסתי שם דלי ומגב וים של סבון והתחלתי לקרצף את הרצפה, נהניתי נורא, כמו ליכלוכית ניקיתי לו ועשיתי בועות
עם הקצף של הסבון. בנתיים נכנסו מלא לקוחות לחנות והוא עבד בזמן שאני משפשפת.
אחרי כמה רגעים הוא בא לבדוק מה איתי וראה אותי חוגגת עם כל הציוד הנל,
הוא שאל אם השתגעתי (כאילו דה), מה אני עושה, למה אני עושה ...?
"נו נו מה אכפת לך מאסטר, כמה רגעים ואני מסיימת" ...
הוא עשה לי מבט כזה מחוייך ושאל שוב ... " לולי, למה?"
בסוף גיליתי את התשובה לבד- הניקיון הזה היה אמור להיות חלק בסשן ההשפלה שלי,
הבאתי אותו על עצמי לבד ועוד נורא נהניתי. להשפיל אותי זאת משימה קשה כנראה, נעבוד על זה.
אחרי שעה של קירצופים עלה לי חיוך ענק על השפתיים,
השארתי לו מקום נקי מבריק ומבושם וידעתי שזה יעשה לו טוב.
התיישבנו לדבר קצת, בתקופה הזאת אני מושיטה לו את שתי הידיים כדי לעזור ולהיות לו,
למדתי להכיל אותו, את כולו - ויש לא מעט. גם לימדתי אותו עליי- יש בי מספיק מקום כח ורצון-
להיות עבורו עד הסוף. לעטוף לאהוב לחבק ולתמוך.
יש לי המון כבוד למאסטר אבל עם כל הכבוד למאסטרים, כולנו בני אדם -
ויש בי המון המונים של כבוד ואהבה לבן אדם שהוא.
אני תמיד חושבת שאם הוא היה מבין כמה האושר והחיוך שלו נותנים לי אור ודלק,
הוא היה מחייך הרבה יותר. אבל בתקופה הזאת,
כל רסיס של אור וגומת חן של חיוך- שווה מיליונים.
אז שעת בוקר
מים דלי ומגב.
ובשעת צהריים,
זוג מאוהב.
לפני 15 שנים. 21 בינואר 2009 בשעה 18:35
