לא רק בלונדינית

לפני כמעט שנתיים זכיתי להיות לצידו בזמן שסלל את חלומו על מסלול האצה להגשמה.

ראיתי אותו מחייך והייתי מאושרת, התהליך שלו דרש ממני סבלנות אין קץ והיא היתה שם,

הבאתי איתי חיבוק גדול שרק רצה שהוא יצליח ושיהיה לו טוב. והיה לו. הוא היה מאושר.

אי שם באמצע הדרך החלום שלו הפך להיות מקור הפרנסה בבקרים ומרתף עינויים בלילות,

זאת היתה השגרה הלא שגרתית שלנו והמקום סוחב איתו זכרונות מתועדים בלי סוף.

אחרי תקופה של כמעט שנה הגיעה המציצה ובאופן ישיר לאחר מכן הגיע התקף-לב,

ההתקף הוביל אותנו שוב למציאות כזאת שמסמלת המון דברים בתוך הבדסמ והרבה המון דברים מחוצה לו.

נדרשנו לסבלנות, לחכות ולהמתין, ועל מאסטר נדרש למנוחה בלי פשרות.

בכל תקופת ההחלמה החלום של מאסטר היה שמור בתוך ידיו של שותפו לעסק ומאסטר נתן בו אמון,

בדיעבד מסתבר שהשותף ראה בכך הזדמנות קלה לגרום נזק כזה שיהיה בלתי אפשרי לקום ממנו.

לימים החלמנו, קצב ההחלמה של מאסטר היה מהיר ומשביע רצון, מאסטר חזר לעסק, לפעול, לעבוד.

תיק תק היה אפשר לראות את ההרס שנעשה בצורה מכוונת,

באותה המהירות השותף עף לקיבינימאט והיתה תקווה שאפשר לסדר הכל.

בימים שראיתי את האפשרות להעמיד את החלום שלו מחדש מתרחקים ממנו, הפכתי להיות חסרת אונים.

כמו מים שמוחזקים בכף יד ונעלמים מהחריצים, לא יכלתי לעשות דבר, ראיתי את המים אוזלים וכאבתי.

הבוקר שאלתי את מאסטר לתאריך בו אורזים הכל ויוצאים משם, מפוצצים את הבועה ומניחים את החלום,

קיבלתי תאריך ובאותו הרגע החלטתי שבתאריך הזה אנחנו נחגוג ולא נבכה.

נדליק נרות, נעשה אווירה, נתפרע ונתעד הכל ככה שנישאר רק עם זכרונות טובים וטעם מתוק.

את הדרך החדשה נסלול שוב, בהמון סבלנות ועם המון אהבה, איך אני תמיד אומרת לו? "מקסימום, תצליח."

אני לא משאירה לו ברירות אחרות בחיים האלו. ואהיה שם תמיד לחבק לעטוף ולתמוך.