אז הייתי בתאילנד, ארץ שבה עוד לא ברור אם זה קיץ או חורף או מה,
באמצע יום שמש מתחיל מבול כזה שזכור בארץ רק מזמניו של נוח והתיבה.
ארץ כזאת שכולן כוסיות ומלאה בבגדים לזונות, אבל זונות אנורקסיות,
אם עברת את משקל 52 ספק אם תמצאי לעצמך איזה בגד ששווה מבט.
חזרתי לארץ בידיים עמוסות, התרוצצתי. השתוללתי, חייכתי ונהניתי בטירוף.
כן כן, ברור שקניתי לכם מזכרות. אבל הפעם לא תחתונים עם פעמונים, גיוונתי!
מתברר שלכושים של הארלם יש עניין כבד בי וקשה להם להרפות,
עוד לא הבנתי מה בדיוק מושך אותם, ויותר מכך לא הבנתי אם אני אמורה לשמוח או לבכות,
בכל אופן היו להם נתונים טובים, חסונים כאלו, קשוחים, שריריים ולא פראיירים, כמו שצריך.
נ.ב מספרים שיש להם גדול. אבל מה לי ולזה. האמת האמת? זה לא עשה לי כלום משום מה.
בסופו של לילה זה ברור שלא הסכמתי להם כקבוצה ובטח שלא כיחידים לבוא לבקר אותי בחדר במלון,
זין כושי אני מקבלת רק בתנאי שלא פלטתי מילת בטחון לפני ומי שמכיר אותי יותר משבוע וחצי כבר יודע,
זין בצבעים זה גבול קשה ואם כבר זין בצבע, אז רק ממאסטר. דרך מאסטר. "צעצועי כפר-השעשועים" נקרא לזה.
אפשר גם צעצוצי הפיראט האדום. למי שמעדיף.
בין הפרשי השעות והאוקיינוס המפריד, אף אחד מאיתנו לא נרדם, לא מאסטר ולא אני. כל הלילות היינו
מסמסים אחד את השניה בתקווה שמשהו ירגע לנו שם בפנים ונוכל כבר לישון כמו בני אדם,
מתברר שיש כזה מרחק קצת קשה לישון ונורא קל להתגעגע, בלילה פתאום כל הגעוגעים מציפים,
ואנחנו שנינו, דיי שונאים להתגעגע ואנחנו גם לא כאלו גיבורים בדחיית סיפוקים, לכן אם היה מטוס של
אמצע הלילה, כבר יש מצב שהייתי חוזרת יותר מוקדם. כי משום מה - תמיד בלילה, היה בא לי נורא לשחק
עם מאסטר, אבל זה קשה נורא לשחק שמאסטר מעבר לים. אז חיכיתי והייתי מלאת ציפייה לרגע בו נפגש.
נחתתיי בשבע בבוקר שעון ישראל, השעה שאפילו דובי היערות לא מתעוררים עדיין,
בין אירגונים וימבא של שיחות של ברוכים השבים, מצאתי את עצמי דיי מאושרת שנסעתי
ובהחלט מאושרת שחזרתי. כי מה לעשות. ארץ לעולם לא זה כאן. ארץ שלעולם לא עוזבים.
והנה חלף היום והנה יורד הלילה הראשון שלי בארץ הקודש, ובדיוק עם צאת כוכב ראשון מאסטר מחליט
שאי אפשר להמתין אפילו לא עוד רגע, אז עשינו מקלחות זריזות, התלבשנו ונסענו יחד לשבת בים.
הדבר שאני הכי אוהבת שאני נוסעת לחופשה, הוא את החיבוק של מאסטר של אחרי.
בלילה הזה, בשעת לילה מאוחרת כשגלי הים נרגעים, מצאנו את עצמנו שנינו, שלובים זה בזרועות זו,
תוססים נורא ומחוייכים עד השמיים. בשקט וברוגע הזה, כששנינו כאן, באותה יבשת, הכל נראה אחרת.
השלמנו פערים, דברנו שעות, פתאום זה נראה כאילו לא נסעתי בכלל וכאילו הוא היה איתי שם בטיול,
הוא מביט בי ואני בו, עיניים צמאות ולבבות גועשים.
לולי, תאילנד, סיבוב שלישי, מאסטר, מתנות, כושים, קניות, געגוע, חיבוקים, ים, חום ואהבה. בעיקר אהבה.
כזאת שעושה כייף לנסוע והכי כייף לחזור. אהבה כזאת שמביאה נחת. ואפילו אם מותר לי לומר, גאווה. אהבה שמביאה גאווה.
לפני 15 שנים. 11 ביוני 2009 בשעה 6:31
