כל כך הרבה זמן שלא ראיתי איך הבוקר עולה כשגלי הים מתנפצים מול עיניי הדומעות.
ובמשפט המטופש שלה, ראיתי את עצמי אחרת. מנפצת לעצמי אשליות של אהבה.
במהירות המחשבה שלי הענשתי את עצמי על טעויות של אחרים, לא היה לי טעם בכך,
יש דברים שרואים מלמעלה והענישה תבוא בדרך משלה, אין לי טעם להתערב שם.
אני למדתי שלעולם לא תהיה קיימת מלחמה או תחרות במקום שאני פשוט לא רוקדת,
אי אפשר לרקוד ברחבה שלי, היא נקייה מדיי. רובם מוצאים את עצמם מחוץ לה לבסוף.
את ריקוד חוסר הכבוד השארתי שם, אי שם רחוק בים. וחזרתי הביתה אחרת, מחוייכת יותר.
שלווה חזרה אליי. לא אתעסק בדברים שלא הכרתי מעולם, בגיל 23 אשאר כמו שאני, ראויה.
ישבתי שם עם החול והים והמים ... אבל באיזה שהוא מקום זה הרגיש לי לבד,
אני קמה וצומחת לי לבד בתוך ביצה גדולה של אנשים שלא ידעו כבוד לעולם.
אל לי לחנך אחרים רק לבחור את הקרובים אליי בצורה נבונה, שאוכל להרגיש שייכת.
פתאום בשעת בוקר מוקדמת, גם אני יודעת לחבר את חלקי הפאזל החסרים של החיים שלי.
והחיים שלי כאן, זאת אני שלא התעמקתי בהם. כי תמיד חשבתי שאני אמורה להציל חיים של
מישהו אחר, בזמן שהחיים שלי, איך לומר? קצת הסתבכו. אלוהים שלח לי מלאך ועזר לי לראות
את הדרך שלי. אני כבר לא כועסת. אני יודעת להגיד תודה על ימים שעברו, אני בהחלט
מעריכה את המסע המיוחד של חיי, והוא מסע כזה שלעולם לא נגמרת בו הדרך, כעת אני
קצת שונה, הרבה יותר לולי, עם הרבה יותר שמחת חיים ואקשן. והנה אני צועדת קדימה.
זאת אני, עם כל הצבעים הכי מיוחדים שאימצתי לעצמי, אי שם על שפת הים,
אני חוזרת למקום שלי. המקום הזה בו אפשר לראות אותי קורנת שוב. מקום של בטחון ואושר.
אני רוצה לצחוק צחוק מתגלגל, וללקק את הקצפת מהאצבעות, ולהתרגש ולשמוח והכל הכל.
הוא קורא לי ילדה של אהבה. אולי כי זה לא עובד איתי אחרת. רשמתי שם בתוך החול של הים
הבטחות שלא יעלמו לי ברוח. קברתי בחול כאבים שלא נתנו לי מנוח. ונשארתי להביט על הכל.
כל מה שהשארתי בים אתמול כבר לא יוכל לחזור עוד לחיים. רק אני, האהבה שלי לעולם לא מתה,
אז חזרתי לשם, לאהבה שלי, לחיים שלי, לאושר שלי - והפעם בלי דמעות!
לפני 15 שנים. 15 ביוני 2009 בשעה 15:52
