לא רק בלונדינית

יש לי חוב קטן מולכם מהפוסט הקודם והנה אני משלימה חוסרים, אז הנה, המשך לפוסט "ריגושים!"

שבוע של טיזינג בלתי מבוקר הסתיים בשבת בבוקר, בבת אחת הכל נרגע,
כעת נשארה רק הדממה והאופריה האופיינית כל כך אחרי התפרצות הר געש.
יום אחרי עדיין הרגשתי מבולבלת, מסוחררת מהציפייה, מההגשמה, מהרחקת לכת.
אבל עכשיו, כמה ימים אחרי, הרגשות והתחושות מחלחלות אל מעמקי התודעה,
הנה, הוא ואני. עברנו עוד שלב מהגבוהים בסולם.

לילה, אנחנו שמים בצד את התיקים העמוסים בציוד וקופצים על המיטה,
הוא מחבק אותי ונשכב על הגב, אני מטפסת עליו, מרגישה את איברו קורא לי לבוא להתקרב, ואני באה, בטח שבאה.
הגעתי מוכנה וחמה כמו שמש בשיאו של הקיץ . רגע לפני שהלשון שלי כובשת אותו אני עוד מספיקה להרגיש את
הלשון שלו מטפסת על הצוואר שלי, מלקקת בעדינות את השפתיים, מטריפה אותי ברטיבות והרכות שלה,
אני מכורה למגע העדין הזה, הרכות הזאת משאירה אותי מהפונטת.

אני מוציאה את הלשון הרכה והרטובה ומתחילה בעבודת הקודש. ככל שאני מתעמקת בעבודת לשון קפדנית
הזין שלו מתרומם, מתקשה ומבריק יותר, אני עוטפת אותו והוא נבלע בתוכי. הישבן נע ברכות והמצלמה
עוקבת ומתעדת הכל, גם את המילים הקטנות והחיוכים הסוררים, את הגניחות והאנקות, את כל הדברים היפים.

אין אף אחד באיזור, רק אתה ואני. העדשה קולטת אותנו ברגעים הכי אינטימיים שלנו. זה מביך לפעמים, אבל מבוכה
כזאת שעושה טוב. החזה שלי זז וממלא את המסך, אנחנו לא מצליחים להכניס הכל בסרט אחד, ישנן דק' ארוכות
שלא מתועדות באף מקום מלבד בזכרון שלנו, מה שבטוח הוא שיריית הסיום תועדה (ועוד איך!). זה היה משהו שאי אפשר
היה לפספס.

עכשיו הכל מאחורינו, שנינו נשכבים עטופים זה בזו ומחייכים מאוזן לאוזן. דבק חבלה
מודבק לי על הכוס המגורה בסימן איקס. אין לגעת ואין להשתמש. עכשיו אפשר להרגע קצת.
להוריד את החימום של המנוע ולעצור. פוס משחק. לוקחים אוויר.
יש משהו קסום בסחרחורת הזאת שמגיע אליו אחרי גמירה בה אני יונקת וחולבת ממנו כל טיפה.
יש משהו קסום בשלווה שהוא מתעטף בה, פתאום הוא רגוע, שקט כזה, אולי שקט מדיי.

לי זה עדיין מוזר. אני מנסה לתרגם, לדובב אותו, לא מעניין אותי לנהל שיחה עכשיו אבל אני רק רוצה לדעת
שהוא בסדר ושהחוויה הזאת היתה מעצימה בשבילו כמו שהיא ייחודית בשבילי. העוצמה של השקט מפחידה
כשהיא נשארת לאורך זמן, אבל הפעם אני משתדלת לאפשר את השקט הזה שכל כך מתאים אחרי המפץ הגדול.
אני מתכרבלת בתוכו בשקט, הוא מסתכל עליי במבט מלאכי כזה, המבט שלו כאן, אבל המוח שלו במקום אחר.
אני רואה את ההשתקפות של הרקיע השביעי בעיניו, פתאום יפה לו הדממה הזאת. פתאום אני מתחילה להבין.

ברגעים האלו שהעיניים שלו עוד מכווצות מהאור המסנוור, והמבט שלו שקט ורגוע, הגוף שלו רפוי, והוא אפילו מסוגל
לשיר שירי ארץ ישראל ולזכור את כל המילים, אז אני מבינה שיש משהו באושר שלו שקשור באופן ישיר לאושר שלי.
ובלילות האלו, משהו באושר שלנו מתעצם, משהו באינטימיות גדל. משהו בנו מקבל טעם חזק עם ארומה משובחת.

שישי בלילה, פרצנו עוד גבול, תקענו עמוד, שמנו דגל, הכנסו יתד, וכבשנו.
יצאתי מהחוויה הזאת קרובה יותר אליו. מחוברת יותר לנישמתו. וזאת רק ההתחלה. אני אוהבת אותו.

ואתם, כל אלו שעשו עבורנו עבודת אצבעות מצויינת. תודה ענקית על הפרגון. עשיתם לנו נעים בכל הגוף.!