לא רק בלונדינית

פוסט זה לא נועד לפגוע, לבקר או להכתיב כללי התנהגות.

אתמול במסיבה אצל דיווה באמת "התפוצצו" העיניינים לטובה, תחת אל תחת קושטו יפה יפה,
כולם היו באמצע ההילולה, החליפו שוטים, נשלטים, שולטים, כולם חבטו בכולם. קרחנה.

אני לא נחשבת, אתמול לא הייתי בשיאי, לפחות לא בשיאי הפיזי, הרגשות שלי היו כל כך עזים
שכל מכה קטנה חרטה לי סימן בישבן והעלתה אחריה דמעות. הייתי בשיא נפשי, מנטלי. לא הצלחתי
להכיל את שניהם יחד באותן הדקות. הייתי עטופה בתוך חיבוק שאני מכירה ואוהבת, שם הרגשתי טוב.

היה לי המון זמן להסתכל מסביב, לבחון את הסביבה וגם קצת אותי, היה לי זמן להסתכל על סשנים
אחרים, על אנשים והתנהלות, היה לי זמן משלי לראות דברים מחוץ לעולם שלי. והיה לי גם את מאסטר
שמדיי פעם הוציא אותי מהמחשבות על ידי מגע ציצים, ליחשושים סוטים והמון אהבה והבנה.

במראות של אתמול היו דברים שאהבתי לראות, כמו חיבור בין אנשים, זוגיות, הבנה, מבט עיניים מנצח,
אבל היו גם דברים שלא אהבתי, לא אהבתי את האלימות. לא אהבתי שאף צד לא לוקח אחריות,
לא אהבתי שיש מי שמנצל את המצב. לא אהבתי לראות בדסמ שנעשה לא מהלב ולא מההבנה.
זה לא מה שחלמתי, בטח לא מה שפינטזתי עליו בלילות. לא, זה לא הבדסמ שלי.

כאב לי איימים לראות את זה, כעסתי על ההתנהלות הכל כך לא אנושית זה לזו. לפעמים חשבתי שאני רואה
אגואיסטיות בעיניים של אלו שאמורים להיות האנשים הכי מובילים ואחראים במקום הזה,
היה לי קשה לראות את זה, לא הייתי מוכנה לראות עוד, ברחתי משם מהר מאד למקום המוגן והשמור לי.

קל, כל כך קל להחזיק שוט, כל כך קל לתת מכות והצלפות, להתחרע, לשבור, לתת בראש.
אבל למה כל כך מסובך להבין מתי לעצור? למה זה מרגיש שאף אחד לא רגיש מספיק כדי לקחת אחריות,
לא כל כך מסובך לראות מתי בן אדם שבור. מתי בן אדם מגיע מהמקום הלא נכון שלו.
ואף שולט לא יכול להיות דני דין יום אחרי. התחלת משו? קח אחריות עד הסוף. זה חלק מהמשחק.

הנחתי את הראש על הרגליים של מאסטר ופשוט נתתי לדמעות לצאת, ניקיתי את עצמי מכל מה שחשתי,
תמיד רק בדרך הביתה אני מתחילה לשאול את השאלות, מה עצר אותי פיזית ומה העצים אותי מנטלית\
מה מוביל אותי לרגישות שיא כזאת, למה לפעמים אני יכולה להיות הכי נינג'ה בעולם וביום אחר אני הדבר הכי רגיש שקיים.
כמו זכוכית. כל דבר קטן נוגע בי הכי עמוק שאפשר.מי מדליק אצלי את המתג, והאם אני צריכה להלחם בזה או לתת לעצמי
לגעת בכל הנקודות שהרגש לוקח אותי.

את המלחמות שלי מול עצמי אף אחד לא יכול לקחת, כל פעם אני לומדת מחדש איפה אני נכנעת ואיפה אני יכולה לנצח,
איפה חלש ואיפה חזק, ואיזה שרירים אני צריכה לאמן כדי להתחזק. מאסטר הביט לי בעיניים,
"את עייפה או עצובה לולקי?", העיניים שלי היו מלאות בדמעות, הוא יודע בדיוק מאיזה מקומות אני מגיעה,
כתבו עליי את השיר באה מאהבה, כי כל השאר לא באמת משנה לי.

"אני לא עייפה מאסטר". עניתי כמעט בולעת את המילים, את החנק, את העצבות.
הוא חייך בחיוך אוהב ומזדהה, הוא ידע בדיוק מדוע, זה לא משהו של ביננו, זה מה שקורה מסביב.
יש מי שמזהה בין עייפות לעצב, יש מי שקורא את קצב הנשימות שלי, יודע מתי אני רגועה ומתי אני שבורה, יש לי מי שנמצא שם.

אני לא שולטת, לא מעניין אותי להיות. אבל אתמול אפילו אני ראיתי מתי עוצרים, מתי הזמן להניח את השוטים
בצד ופשוט לחבק. אני חיבקתי כמה שיכלתי כי זה היה כל מה שיכלתי לתת, ואף פעם זה לא נראה לי מספיק.
ניסיתי לתת את האהבה שיש לי, כי מאחורי כל המכות הסשנים והחארטות, אנחנו סך הכל בני אדם, שצריכים אהבה.

מאסטר, אחרי מילים לא קלות בפוסט כזה קצת קשה לי לספר עלייך, עלינו ומה שבנינו,
עם זאת, אני לא יכולה שלא להזכיר אותך בפוסט הזה, כי אני רואה התנהלות יפה ומכבדת, אני רואה אדם עם זוג עיניים טובות
ולב אחד מרגיש. כל השאר אלו נתונים שאפשר לרכוש. עלייך, עוד אספר, בפוסט אחר, קצת פחות טעון. הרבה יותר אוהב.

שימו עין,
גם שאתם באמצע הסשן הכי קטלני בעולם, קחו אחריות. כי עומדת שם מישהי, והיא לא תמיד תדע מתי לעצור.
חברים אמיתיים הם אלו הנמצאים בדיוק בדק' הנכונות, לראות מה קורה ולשלוף אותך מהסערה שהכנסת את עצמך אליה.
לא כל הנוצץ זהב, לא כל זוג מאוהב. במקרה שלנו, זכינו גם וגם. תודה לאל.