אנחנו קבוצה, ככה מסתבר, כל אחד קשור לשני בחבל בלתי נראה לעין, היום לרגע הבטתי על כל אחד מאיתנו
כדי לנסות לתרגם איך התפקידים מחולקים ביננו. הראשונה שעלתה במוחי היא זאת הכי מלומדת מכולנו,
היא זאת שעוברת המון שיעורים עם המון תובנות ומלמדת אותנו לראות, להביט, לקבל. להיות אנשים טובים יותר ומודעים יותר.
יש בה עוד משהו, היא זאת שאומרת את כל האמת בפרצוף, ככה כמו שהיא, בלי הרבה ליפייף או ללכת מסביב.
יש אמת אחת ורצוי מאד להגיד אותה. טוב שהיא חלק מהקבוצה הזאת. טוב שיש את האמת על השולחן כל הזמן.
יש את האחד שהוא אחראי על הגבולות, הוא מודיע מתי המשחק מתחיל ולא מתבייש לתת סימן שהמשחק נגמר,
לרוב זה קר וכואב, כי ככה הוא. אצלו הכל חד וחלק. שחור ולבן. הוא מעמיד דברים על דיוקם ועירני מאד לחציית גבולות,
הוא יודע לשלוף את השפן מהכובע ויודע לראות את העכברים רצים, הוא עקשן מאד, עומד על עקרונותיו, והכי חשוב -
הוא שומר על כולנו. טוב נו, גם אנחנו שומרים עליו. אני במיוחד. יש לי סיבה מספיק טובה.
יש את הבורר, הוא לרוב מחליט מתי לעשות צעד, עד מתי להיות מאופקים ומה גזר הדין הסופי.
אחרי שכל האמת עפה לפרצוף והמשחק כמעט נגמר, הוא זה שנותן את הגושפנקה "סוף סיפור".
הוא מאד סבלני, יודע לספור עד 1000, אבל אם הוא מגיע לאלף, וואה וואה, הסיבוב שלו מהיר והפניה שלו חדה.
הוא לא סופר אף אחד יותר מדיי. הוא כותל מערבי, שומע ובוחר. מה כן מה לא ואיך הלאה.
ככה, לאט לאט אני מצליחה לחבר את הפאזל הזה שנוצר.
עכשיו תורי, אז יש אותי, אני מגיעה אחרי כל שלב, אין לזה סדר מדוייק, לי יש את הצבעים שלי, לרוב זה ורוד ולבן,
אני נורא משתדלת להיות הצד המרגיע אחרי כל צוות האש שיש לי כאן, אני כאילו הצד השליו, זה שלא אוהב מלחמות ולא אוהב ריבים,
זה שתמיד מחפש את האור גם אם יש חושך. אני זאת שתמיד משתדלת לשים את המשקפיים הורודים על העיניים של כולם, שכולם ירגישו
טוב בלב ונקי בנפש, אני משתדלת להיות הצד המאזן, אני לא תמיד מאזנת, אם מעצבנים אותי ממש אז אני לא מתביישת לתת תשובות
ולהוכיח שגם לסאבית יש יופי של עמוד שדרה. וגם יופי של גבולות. ויופי של פה. ומילים. והכל.
יש עוד המון אנשים.
יש את החברים הקרובים שתמיד נמצאים, ומחליטים איפה נוח להם ואיפה נכון, איפה מרגיש יותר קרוב ויותר נקי,
לכל אחד מהם יש את התפקיד שלו, אף אחד לא נשאר בחוץ, כל אחד אחראי על משהו. לרוב זה מחולק ככה שהבנים שומרים על הבנות,
והבנות מעלות חיוך לבנים. ככה אנחנו, אחד לשני. עומדים זה לצד זו. לא משאירים אף אחד לבד. יש את הדגיגות הכי מיוחדות,
ואת אלו שמצטיינים במטבח ולוקחים הכל ברצינות, ואת אלו שתמיד עושים נעים וחם, ואת אלו שעומדים מסביב, לא צמוד מדיי
ולא רחוק מדיי. בדיוק איפה שנוח וטוב להם. ואת המכורים לבקרדי. ואת המכורים למילקי. ואת המכורות לאהבה, ואת הגברברים הקשוחים.
ואת אלו שפוגשים רק במסעדת הבשר הידועה. ואת כל צוות הבלונדיניות בנשמה. כולם פתאום עוברים לי במחשבה,
ואני לא נוהגת לדבר בקבוצות, אבל הערב, ממש עכשיו, הקבוצה הזאת גדלה והיא בהחלט מקבלת צבע משלה.
ואני אוהבת כל אחד מכם. בדרך המיוחדת שלו. נקודה. נקודותיים. סימן קריאה. יום לאישה מדליק מסתיים ולילה פיצוצי בדרך אלינו.
לפני 14 שנים. 8 במרץ 2010 בשעה 20:25
