אתה.
השפה שלנו, לכל מילה יש מיליון דרכים אפשריות, מאה ואחד פירושים, דרכים שיוצאות לכל כיוון,
כמו במבוך, אישה וגבר, לפעמים באמת אפשר לחשוב שאנחנו מדברים בשפה שונה, לא פעם זה
זה מביא אותנו לדרכים תלולות של כאב בלב, כל אחד וההבנה שלו. המילים אותן מילים, אי אפשר לשפוט אף אחד.
ואז רק שאתה מולי, או לחילופין אני מולך, אפשר גם ככה שאתה שם עליי יד, או שאני יושבת עלייך, תלוי מה בא לך-
רק אז אפשר לשבת בשקט ולתת ביחד פירוש לכל אותן המילים.
אתה יודע, תמיד שאני איתך זה אחרת, המילים מקבלות צבעים אחרים לגמרי ממה שאני נתתי להן.
את המילים הבאות יש רק דרך אחת לפרש, אני אוהבת אותך. והרבה פעמים אני חושבת שדווקא האהבה, כמה שהיא סוערת
בלב, היא השפה המשותפת שלנו. ואם זה לא עובד, מסתבר שגם 4 אצבעות זאת דרך לא רעה לתקשר. אהבת נצחים. באמת!
את.
לא סיפרתי לך אבל כמעט לא הגעתי לערב בו את חוגגת, היה לי יום קשה נפשית, ידעתי שאת תביני אותי,
כי איכשהוא, את תמיד מבינה. אבל באותה נשימה הבנתי שאני לא הולכת להבריז לערב הזה, כי אני אוהבת אותך
ואני מכבדת אותך. אבל זה כבר הרבה יותר מאלו, משהו בשתיקות שלך מאפשר לי לשמוע אותך מדברת את
הדברים שאת לא תמיד רוצה לומר בקול רם. זה נשמע נורא מסובך, אבל שזאת את- זה תמיד נורא פשוט.
אני מחזיקה לך אצבעות, צועדת איתך באש ובמים. מה שלא יהיה- זה הרי יהיה- בסוף או בהתחלה. מזה משנה כבר.
זאת הדרך שלך ואנחנו נצעד בה במלוא העוצמה,
דעי לך,לא משנה מתי, ולא משנה הדרך, ולא משנה מה עוד נעבור באמצע-
אני אוהבת אותך. הרבה יותר ממה שאת מסוגלת להבין לפעמים. אפילו יותר ממה שזה נשמע במילים.
אתם.
אתם קבוצה, קבוצה יפה וצבעונית, קבוצה שעושה נעים בלב ומעלה חיוך על השפתיים, כל אחד מכם בדרכו
שלו מוסיף צבע וטעם לחגיגה הזאת שלנו. יש בינכם זוגות וכל כך יפה האהבה והמבטים המחוייכים,
ויש את הזוגות שלא נקראים זוג- ועדיין אי אפשר לפספס את החיבור העצום בינו לבינה. ויש את היחידים שהשאירו
את בני הזוג בבית, ויש את אלו שממש עכשיו פנויים וזה לא נראה רע כל כך פתאום.
יש משהו יפה כל כך בחיבור של המון אנשים מקצוות כל כך שונים. יש משהו יפה שזה אתם ואתם קרובים אלינו.
אז לכם- שולחת חיבוק חם וגדול, ומרימה איתכם כוס לחיים.
כבר לילה.
האדרנלין עוד גועש. הטעם שלו עוד נמצא על שפתיי, אני כבר הרבה יותר רגועה. אבל עדיין לא מצליחה לשים את הראש על הכרית,
הוא כאן לידי, הריח שלו עוד על הבגדים שלי, אבל זה בעיקר העיניים שלו, שמספרות לי עליו את כל מה
שהוא לא אומר. וזה בעיקר הידיים שמחבקות אותי גם שכואב. וזה כנראה הלב שיחבר אותנו כל פעם מחדש.
חלומות פז ובוקר פגז, ממני.
לפני 14 שנים. 4 במרץ 2010 בשעה 0:02
