זה היה קשה נורא, לרגעים הרגשתי כמו אחת התלמידות באחד השיעורים הכי קשים.
יכלתי להרגיש על בשרי כמה קשה להחזיק מערכת בדסמית ארוכה.
לא נשואים, לא ילדים, אין הפסקות. אין פסקי זמן. יש אהבה ויש בדסמ - ברצף.
החיים לימדו אותי כמה בדסמ מאבד טעם כשהחיים לא על המסלול הנכון, כמה חשובה החברות
הרבה לפני הוראות והטלת מרות, כמה חשוב לאהוב ללא תנאי כי תמיד יהיו הפתעות בדרך,
אבל בעיקר כמה חשוב להתמקד בביחד ובמה שיש לכם ולא בפירורים שבחוץ.
אנחנו דוהרים, כי אנחנו טיפוסים כאלו, לא מפחדים לעבור את המהירות המותרת,
התחושה הזאת שאנחנו מרגישים מספיק בטוחים עם הרכב שאנו דוהרים איתו, גורמת לנו ללחוץ על הגז.
הדהירות שלנו משאירות לסת פעורה ונשימה עצורה, אולי אפילו יובש בשפתיים שגורם לאי נוחות,
הלב פועם בקצב מסחרר. יש לנו זו את זה עד הקצה. אין בנו פחד. אדרנלין יש המון.
אני חושבת שזה עניין של אופי לטפס עד השלב האחרון בסולם, לא כולם צריכים את זה,
לא כולם מתפללים להגיע לשם. ודיי בצדק. גם השלבים האמצעים בסולם מספיק טובים.
שלבי ביניים הם השלבים הכי בטוחים, אפשר לראות כמעט את כל הנוף ובכל זאת אי אפשר ליפול.
לצערי ולשמחתי גם יחד, לנו זה אף פעם לא הספיק.
טסנו על הכביש המהיר בלי אפשרות לעצור, הרגשתי כאילו משהו בבלמים השתבש והדהירה אל הקיר בלתי נמנעת,
היתה לנו אהבה שהשאירה אותנו יציבים בתוך זה, הבדסמ היה רק עטיפה חיצונית. הפחד שלי מהדהירה שמביאה אל
הקץ היתה עצומה. לרגע היה נדמה שלא צריך לדבר על זה, הדברים ייסתדרו או ייסתיימו מעצמם,
ניסיתי להאמין שצריך לקחת את הצאנס שמוביל לשני צמתים. או שנעצור בזמן בשולי הדרך ונסדר את מה שצריך.
או שנדהר לעבר הקיר ונאבד את הכל.
הבסיס שחיבר ביננו היה הבדסמ, מהר מאד הגיעה האהבה ודפקה בדלת בנקישות עקשניות שאי אפשר היה לסרב לה,
לא משהו שאפשר להסביר יותר מדיי, שנים ניסיתי להגיד כמה האהבה הזאת שונה ומערסלת., יש מי שלועג לה ולא מכבד אותה,
אבל הפסקתי לנסות לשכנע. אני יודעת היטב בתוכי שאם מישהו היה יכול לחוש במקומי או במקומו את העוצמה של האהבה הזאת,
הוא היה מוצא את עצמו בסחרחורת של עוצמות של רגש. ואולי אפילו גם קצת מתנצל.
הרכב עדיין דוהר. אף אחד לא עוצר אותו. אולי כי עוד לא הבנו איך אמורים לעצור את הדבר המפחיד הזה,
זה רק עניין של זמן עד שנשמע ונרגיש על בשרנו את ה-בום!
רגע אחד לפני, שמנו איתות וירדנו לשוליים. הוא מניח לי יד על הרגל, הוא מנסה להרגיע אותי ותוך כדי מנסה
להרגיע את עצמו. אוקיי, עצרנו. עכשיו מתחיל רגע השיא.
אני לא מרגישה שהתכוננתי מספיק טוב לשיחה הזאת אבל אני לא מתכוונת לוותר על ההזדמנות לאסוף אותנו
לאושר גדול יותר. הוא מביט לי בעיניים, המון שתיקה וגם המון עצב. אצלי הקול רועד, מנסה להגיד את הכל בצורה כזאת
שהוא יוכל להקשיב לי, כשסיימתי אני, הייתי עסוקה בלהקשיב לדבריו. הוא הטיב לתאר לי איפה אנחנו קמים ואיפה
אנחנו נופלים. הנהנתי בראש, לא הייתי צריכה לענות אפילו, אפשר היה לראות בעיניים שלי, שאני מרגישה שותפה מלאה
לתחושות שלו.
אנחנו נופלים בדברים הקטנים, ככה הוא אומר. שם הבטן הרכה.
בדברים הגדולים אף אחד לא יכול לעקוף אותנו. בתחושות של עומק אהבה וחברות אנחנו
אוחזים אחד בשניה ולא מרפים, אבל על הטעויות הקטנות שנראות זניחות וחסרות צבע, דווקא אלו יכולות לפגוע.
.
בדסמ זה יופי בתוך המיטה, זה יופי בין 4 קירות. אפשר לעשות חיים משוגעים והסקס באמת נותן בראש בצורה מגניבה.
אבל התחושה הסופית היא, שבסוף בסוף, אף אחד לא רוצה להרגיש לבד. חוזרים הביתה ביחד. לא אוספים טרמפיסטים בדרך,
בלילה רק הרגש והריגוש נשאר. איתו אנחנו הולכים לישון. בעזרתו אנחנו קמים עם חיוך כל בוקר.
מאחורי הקלעים, כל אחד רוצה שישאירו לו את הפינה המוגנת הבטוחה והשפויה שלו כבן אדם. עם מחשבות, עם רגש,
עם היכולת לתמוך ולהתמך. להחליט אם כן או לא, כל אחד צריך שישאירו לו את המרווח שלו. כבן אדם.
ישבנו לראות סרט, אוחזים ידיים, זה הזוי כמה כואב להתרחק וכמה קל להתחבר מחדש.
אחר כך נשכבנו במיטה, ממלאים את הגוף בשמן עיסוי, אני נושמת אותו מחדש, גוף אל גוף אנחנו מחליקים אחד
בתוך השניה. דקות ארוכות בלי סקס, רק מגע, רק טירוף. המכונית מותנעת מחדש, יופי של מנוע, יופי של ביצועים.
בדיוק כמו בפרסומות החדשות של המכוניות הכי חדישות ואמינות בשטח.
זמן חדש, אנחנו עולים שוב על הכביש המהיר, השוליים היו נחמדים אבל לא להיט גדול.
למדנו בהם שיעור ענק, על עצמינו ועל הסביבה. תוך כדי גם עברנו נתיב, דרך המלך לא נמצאת כאן יותר בעיניי,
דרך המלך נמצאת במקומות הנקיים מהם אפשר לפרוח, לא לנבול. האושר שלנו לא קשור לקהילתיות כזאת או אחרת.
בבדסמ יש הרמונות של אושר, והאושר האמיתי שוכן בלב. כל השאר זאת עטיפה חיצונית, שלא שווה הרבה בזמנים אחרים.
ויש, יש כזה דבר בדסמ מאהבה. לדעתי אם זה לא מגיע מהלב והבטן, זה לא באמת עובד.
לפני 14 שנים. 14 ביוני 2010 בשעה 22:16
