לא רק בלונדינית

אני קופצת מכל תזוזה שלך.
כן, אני כל כך רוצה להודות בפנייך שאני מפחדת, אבל לעזאזל, אני לא מצליחה.
אני משתתקת ברוב השיחות, אני פשוט מעדיפה לא לדבר מאשר לדבר ולא להגיד את כל האמת.
אני! שדוגלת בשיתוף ושותפות, אני! שאומרת כל מה שחשוב וגם מה שלא חשוב, אני פתאום משתתקת.
זה כזה אבסורד שאני "נופלת" לפעמים בדיוק במקומות שאני מלמדת ומחנכת את העולם להתנהג דרכם.

אתה מכיר בי כל רעד, כל קופצנות, כל תזוזה וכל התגוננות. אתה לא מרפה עד שאתה חודר לי לתוך הנשמה
ומגלה מה קורה בפנים. בצהריים אתה קורא לי בקול השקט הזה שלך ומורה לי להכנס לחדר. אני נכנסת ברעד
ועושה צעדים ברוורס לכיוון היציאה, אני מנסה וכמעט מצליחה לברוח משיחה שעושה לי לא נוח אבל אתה לא מוותר
וממהר להעמיד אותי במקום בלי יכולת לזוז. אתה מונע ממני את היכולת להכריז על דגל אדום, על ים סוער. על "פוס משחק!".
אתה מתנהל באופן רציף וממוקד, מושיט לי גלגל הצלה.

ברוגע שלך אתה מצליח לגרום לי להרגיש בטוחה גם שהים סוער. אני צפה על המים עכשיו, נותנת לך את היכולת לחדור אליי
עם המילים שלך, מילים עמוסות אחריות, מילים עמוסות ניסיון ורגש. ברגעים בהם אתה מצליף בי בשאלות שמובילות אותי לפינה
חשוכה אתה מרגיש את ההתכווצות שלי והנה, עוד רגע אחד אני שוב ממהרת לברוח מהמקום הלא נוח הזה אבל הפעם- אני נשארת.
אתה דורש תשובות. אתה לוקח, לוקח ממני כל מה שאתה רוצה וכל מה שחשוב בעינייך. הפחד שלי כפחד, נשאר בחוץ.
אתה לוקח כל כמה שאתה רוצה אבל מעולם לא גורם לי להרגיש מרוקנת. להפך. אתה ממלא אותי בטוב.

אני כבר רפויה לגמרי, סיימתי להלחם והתחלתי להקשיב, גם אחרי 5 שנים בתחום אני עדיין מתנהגת כמו בתולת בדסמ.
שום דבר לא מובן לי מאליו, גם לא הרגעים האלו בהם אני יושבת לרגלייך ומקשיבה לך. זה רגיל, זה בסיסי ועדיין. לא מובן מאליו.
אני לא בובה על חוט, אי אפשר לעוור אותי או למשוך לי בחוטים, אני לא דמות דוממת ופאסיבית,
אני דמות שייכת: חיה, דינאמית, פועלת, עושה, מבצעת, נופלת, קמה, מכתיבה לעולם את הקצב, ובתוך כל זה-
אני שייכת. שייכת לך. דרך השייכות אלייך אני חיה. חיה את הרגש, חיה את הנתינה וזוכה ביכולת לשחרר ולסמוך.

אתה עומד מולי, מחדיר בתוכי את תובנות החיים הקטנות והגדולות, אתה- שכבר 200 שנה בתחום, לא מתבייש להוסיף ולומר
את המילים "עירנות", "אצבע על הדופק", "כי לא לעולם חוסן". אתה, עם המילים הקטנות האלו גורם לי להרגיש כמה אתה גדול
מהחיים. אני יושבת כאן, מביטה בך עם עיניים נוצצות. עם המילים הכי פשוטות והכוונה הנקייה אתה מזכיר לי שוב ושוב מדוע אני
מעריצה אותך, מדוע אני שייכת לך, מדוע אני כל כך אוהבת אותך ובעיקר למה אני סומכת עלייך.

אחרי כל זה, אתה שואל אם עכשיו אני בסדר, אם "נירגענו". אני משחררת את האוויר מהריאות ועונה לך ברוגע שכן.
ואז, אז אתה חייב לעלות לי שוב את הדופק:
BODY אומר/ת:
"את רק צריכה לסמוך ולתת לי.
ואז תגלי שאני פותח לך את מערת צידקיהו בתחת."

אינעל העולם! 😄