לא רק בלונדינית

יום שני. בדיוק בשעה 18:00 אני מתייצבת כמו שעון שווצרי לכבוד הקורס.
התלבשתי יפה, כל בנות ישראל כבר כאן, מעתה גם אני.

שיעור ראשון. כל הבנות מתקבצות יחד, ממש אחוות המין הנשי. כולן חמודות. חלקן צעירות וחלקן אימהות לילדים,
אף אחת לא מצאה לה סטטוס דומה לשלי. הן עסוקות במסלול החיים הונילי בזמן שאני מסתובבת לי עם חיוך גדול,
ישבן סגלגל והגשמת פנטזיות שהן עדיין לא הרשו לעצמן לחלום.

בשיעור השני מצטרפת אלינו סתיו, ילדה יפה על נעלי עקב שחורות עם אודם של יצאנית לילה.
היא עושה סריקה מהירה עם העיניים ותופסת לה מקום בכיסא הפנוי לידי.
סתיו היא סוג של חלום רטוב. משורטטת בדיוק לשביעות רצוני. יש בה משהו מדליק, משהו חצוף ושובב
כמו שאני אוהבת. אה, והכי חשוב. יש בסתיו גם נקודת בונוס, כי סתיו, בניגוד לכל שאר הבנות כאן, גם יודעת להתלבש
ולהבליט את שדיה הקטנים שתמיד יצעדו לפניה כמו שני שגרירים מצטיינים.

שיער מתולתל, קופצני. ורגליים באורך הגלות. היא מתיישבת לידי ומפצפצת לי באוזן עם המסטיק שלה.
אני מצליחה לסבול אותה 5 דק וגם את זה אני עושה במאמץ רב. בסוף אני מודיעה לה באופן רישמי שיש לה יופי
של גוף ושפתיים בשרניות להפליא. אבל שאת ציקצוקי המסטיק האלו היא תאלץ לעשות במקום אחר.
אני מעיפה מבט לעבר הכיסא הפנוי בקצה החדר. כאילו מנסה לשלוח את סתיו לשם. אבל היא לא זזה.
סתיו לא מבינה רמזים, או שמה, היא לא אוהבת שמחלקים לה הוראות. לרגעים אני מצליחה לגלגל במוחי הקודח
את המחשבה שאולי פשוט סתיו לא אוהבת אותי. ותכלס? היא לא חייבת.
אז היא נשארת לשבת. נשארת לידי. עושה לי צקצוקים בכוונה.

לרגעים הרגשתי כמו אמא, למרות שמעולם לא ילדתי ילדים. פתאום יש לי ילדה מרדנית. כל הכבוד לי.
אני מחליטה להתעלם מסתיו באופן גורף. ומכיוון שאין לנו בשיעורים האלו דף ועט כדי לכתוב מכתבי אהבה
אז אנחנו נשארות שתינו ביחסים קודרים למשך 45 דק בערך. בשלב מסויים סתיו כבר לועסת את המסטיק
שלה בשקט מופתי, כנראה התחילה לכאוב לה הלסת. אני רואה איך סתיו מנופחת מאגו בכל הזמן שהיא
משחקת איתי את משחק הכח של "מי תגרום למי" לעבור מקום.
רציתי למחוא לה כפיים על הבגרות שהיא מפגינה, ולחזק אותה בקריאות הידד.
אבל ברגע האחרון נזכרתי שאני כאן כדי ללמוד. אז הנחתי לה וניסיתי להתרכז במורה ה"לא משהו" שלנו.

בום.! סתיו עשתה בלון. כל הבנות בכיתה קופצות בבהלה ומסובבות את המבט לעבר שתינו. סתיו מנסה להכניס את האף
הסולד שלה מתחת לשולחן מרוב בושה אבל בגלל האורך שלה זה לא כל כך הולך לה. היא מרימה מבט מבוייש
ומתנצלת בפניהן. אני נשארת אדישה. לא מעיפה מבט לכיוון שלה. שתתפגר הכוסית הזאת, או שתחנך את עצמה.
איך שלא יהיה, אני לא מתכוונת ליפול בזה.

המורה בכיתה לא אוהבת את סתיו. קל להבחין במבטים הלא מרוצים שלה. מה לעשות, יש לנו מורה עם רגשי נחיתות.
לא כוסית, ולא יפה. אבל שואפת לשם. היא עושה לנו עיניים עם רמזים לא טובים ואז מודיעה בקול סמכותי שזה הזמן
לעבור מהחומר העיוני למעשי ושולחת אותנו להתחלק לזוגות.

היה לי ברור שאני לא לוקחת את סתיו להיות לי לבת זוג. קמתי כדי להיות בת הזוג של מיטל. מה רע במיטל בעצם?
מיטל היא ילדונת חמודה. מלאונת. בגיל 27 היא אם ל2 בנות. יש לה הספק חיים מצויין. אבל היא לא מהבולטות. יש בה הרבה
פחות אומץ ותעוזה מסתיו, בכל אופן, מזה משנה עכשיו. מה שחשוב הוא שאני מקווה שיש למיטל ידי זהב. כי אם היא תעשה
לי פאדיחה עם המניקור שלה אני לא בטוחה שאדע לסלוח על זה.

סתיו נשארה לשבת לבד, לרגעים אני מרחמת עליה. לא נעים להיות הילד הכי קטן בכיתה, בשיעור, בהפסקה.
היא לא נראת לי ילדה רעה. אבל שהיא מצקצקת לי עם המסטיק שלה בלי לרחם על מיתרי העצבים שלי אז
היא צריכה לדעת שאני לא אוהבת את זה. אני רואה אותה בזווית העין קמה, מתקרבת אליי ואל מיטל.
גיחכתי לעצמי בלב, "אוהבת שלישיות הסתיו הזאת." אבל סתמתי את הפה, דיי. סתם גסות רוח.

"לולי, את יכולה לבוא רגע?", היא מנסה למשוך את תשומת ליבי.
יש לה קול עדין, כמו של ילדה בת 10. ואיכשהוא זה ניחם אותי, גם הקול שלי נתקע בגילאים האלו.
לרגעים עברה בי המחשבה שיש מצב שאני וסתיו נסתדר מצויין, אבל זה לא הרגע לספר לה על זה.
אני מעיפה מבט משועמם ועונה לה הכי קצר שאני מוצאת, "מה עכשיו סתיו".
לא היה לי כח לקום אפילו. להביט אליה. להתרכז בה. לא בא לי להתרכז בה. אבל היא לא עוצרת.
"לולי, את יכולה ללוות אותי לשירותים בבקשה?". הקול של סתיו משתנה. מישהי נהיית עצבנית. אני מתחילה לשמוע
את חוסר הסבלנות בקול שלה, או שאולי זאת התחושה של להיות דחויה או מושפלת? לא מתאים לבחורה כמו סתיו.
ריחמתי עליה קצת, קמתי.

שומרת ראש של שירותים אני. מקריבה את שיעורי הציפורניים שלי כדי לשמור על סתיו בשירותים. וואלה יופי.
ליטל מביטה עליי במבט שלא מבין כלום. החזרתי לה מבט שאומר שוואלה, גם אני לא מבינה והמשכתי לצעוד החוצה.
המורה שלנו לאט לאט מאבדת שליטה ומנסה להתעלות על שלושתינו ולהמשיך את השיעור עם שאר הבנות.
יצאנו החוצה, סתיו ואני. השירותים מחוץ לבניין. סתיו עדיין עם המסטיק המזדיין שלה בפה. אבל שהיא מדברת איתי
היא לא מעזה להראות זכר למסטיק הזה. - לולי?. היא שוב שואלת כאילו היא לא יודעת את שמי. "כן סתיו, מה העניין?"
"סליחה." היא אומרת מהר כאילו רודף אחרייה עורב, "סליחה, באמת הגזמתי".

אני נשארת אדישה. לא בגלל שהיא כוסית. אלא בגלל שהיא מפגרת. כל עוד המסטיק הזה מסתובב לה בפה
הסליחות שלה מעניינות לי את הישבן. אבל הפעם בחרתי לא להגיד כלום ופשוט לתקתק אותה.
"טוב סתיו, עבר. רק מסטיק. לא ביג דיל. את צריכה לשירותים או לא?"
היא ממלמלת שלא. והפעם אני מוצאת את עצמי עפה משם כאילו עכשיו העורב רודף אחריי.

נכנסו חזרה לשיעור. קודם אני. סתיו ניסתה להדביק את הפער ונכנסה מייד אחריי.
כולם כבר באמצע ההתעסקות. סתיו מבקשת שאהיה בת הזוג שלה, מיטל בוחרת להסתכל עלינו.
מתחת לשולחן סתיו נוגעת לי בירך. אני מרימה את המבט כדי לשאול מה הפעם.
היא שולחת לי מעל פני השולחן את הזרת. זה סימן ידוע המבקש "שולם שולם לעולם"
יד אחת על הירך שלי ועם היד השניה היא עושה איתי הסכמי אוסלו. ממש אשת אשכולות מצאתי לי.
אני מחייכת אלייה חזרה. ומנסה להסביר לה שהגענו לכאן כדי ללמוד. סתיו מביטה עליי בעיניי עגל,
קיצור הבנתי אותה. לא בא לה להתעסק לי בציפורניים. היא מצאה דברים חשובים יותר להתעסק בהם.

סתיו קמה. גוררת את הכיסא לאחור בחריקה שעושה לי צמרמורת. שוב מיתרי העצבים שלי מתחילים להתחמם.
אני רואה אותה צועדת בגאווה עם הרגליים הארוכות שלה והגב הזקוף שמחזיק ציצים חצופים לכיוון הפח, מעיפה את
המסטיק באלגנטיות וחוזרת אל השולחן עם חיוך של ילדה בת 7 שניצחה במשחק גומי.
רציתי להגיד לה כל הכבוד סתיו. ילדה טובה. שעה שלמה לקח לך להבין שאת צריכה לזרוק את המסטיק.
את בהחלט כוסית עם קליטה מאד מאד איטית. אבל את משתדלת. ועל זה מגיעות לך 2 נקודות.
תכלס? לא אמרתי לה כלום. כי כבר לא היה לי אכפת. שתעשה מה שבא לה.

ישבנו שם שלושתינו, לא עושות כלום. רק מחכות שהזמן יעבור. מיטל מצד אחד. סתיו מצד שני.
אני תקועה באמצע. בין המלאונת הנחמדה לבין הכוסית הסוררת.
אבל זהו, עכשיו אני רגועה להפליא. עם היד של סתיו שעושה לי נעים בין הרגליים.