עוד פרק בחיים נגמר . אומנם לא בדיוק בחיים שלי . אבל נגמר .
היצירה המהממת של הוריי המדהימים והנכס הקטן שלי שאני מטפחת . סיימה תיכון בהצטיינות.
איך התרגשתי . לא הרשתי לעצמי לשבת רחוק . רציתי לראות הכל . לחוות איתה . הכי קרוב אליה .
עמדתי קרוב לבמה . הבטתי בה . מלאה בהערצה אליה . באהבה אין סופית . ברצון לתת לה עוד ועוד ועוד .
השתדלתי נורא להחזיק את הדמעות . אוי אלוהים , איזו התרגשות . היא גדלה לי בין הידיים .
רק לפני רגע אני סיימתי . והנה כבר חלפו 3 שנים . טקס סיום אחרון שלנו . איך שהזמן רץ.
אחותי היפה והמהממת ,
כן כן , אני יודעת שיש סיכוי שתקראי לי בבלוג .
אני מאחלת לך הצלחה בדרכך החדשה . דרך שתסללי לעצמך . דרך עצמאית ופורחת .
אני מבטיחה ומתחייבת תמיד להיות לך , לדאוג לך , לחבק , לעורר , לתמוך, לייעץ ולהקשיב .
מבטיחה לדחוף אותך קדימה . לצחוק איתך כששמח . לבכות איתך שעצוב . להרדם איתך כשמפחיד.
אני אוהבת אותך עד כלות נשמתי . גאה בך מאוד . חיה ונושמת איתך . לצידך .
את חלק ממני . המלכה הפרטית שלי . דואגת לי כאילו היית אחותי הגדולה .
אני מאוהבת בך . אין לך מושג עד כמה . ואת , כן את . היית כוכבת הערב שלי .
- יש רגעים בחיים . שלא חוזרים שוב . רגעים שאי אפשר לשכוח . וזה אחד מהם . מתועד -
לפני 17 שנים. 14 ביוני 2007 בשעה 21:51
