הוא ניסה לעטוף אותי . להחזיר את החלקים השבורים למקומם . אני התרחקתי בעקשנות .
ניסיתי להתנתק . לשכוח את המקום המוכר . את הריח שלו . את קולו שמהדהד בי . לשכוח אותנו .
צעקתי עליו . מנסה להעביר אליו את שברי כאבי האחרונים. את התסכול והאכזבה שמלווים את דמעותיי.
הוא קשוב . מקרב אותי אליו , מנסה להרגיע . להניח לי לנשום ברוגע . לתת לי להרגיש עטופה .
ניסיתי להניח את ראשי על החזה שלו . להניח לעצמי להתמסר שוב . להתמכר . להרגע בין ידיו.
הוא כל כך רצה לתת לי מקום בטוח . כל כך רצה שארגע . שאפסיק לבכות . שהסערה תחלוף .
מחבק אותי חזק , כאילו מנסה לתפוס אותי רגע אחד לפני שאני מתפרקת לו בידיים .
שתיקה . הוא מביט בי . אני משפילה את מבטי . הוא מרים את פניי , מביט בכאב שצועק מעיניי.
ניסיון אחרון למגע . שפתיים נפגשות . נשיקה רכה . עיניים דומעות . לבבות שבורים .
ניסיון אחרון של שליטה . נעמדת על 4 לקול הוראותיו . חווה סטירה אחרונה .
מנופפת את ישבני אל על . מרגישה את ידיו נוחתות וחודרות . לא מרגישה כאב .
מכונסת בכאב שבלב . כאב שמצייר בי צלקת . חדרי הלב נאטמים . ושני לבבות מתרסקים .
הוא קרוב . רחוק . מחבק וצובט . מביט בי בכאב . מרגיע , עוטף ומנשק .
אולי הוא כבר יודע שאינני עוד . שייתכן ולא אחזור , בובה קרועה עם לב שבור .
אולי הוא כבר ידע שלא יוכלו לשחק בי עוד . כאילו חוטי המריונטה נקרעו ממקומם .
לא זזה . קפואה . רחוקה . שקטה . מנסה לברוח ממערבולות הרגש .
עקשנית מדיי בכדי לוותר . אוהבת מדיי מכדי לאבד . רגישה מדיי בכדי לכאוב .
עדיין מאמינה , שלמרות סערות הרגש , שום דבר בעולם לא יוכל לפרק אותנו .
לא היא ולא הן . לא הוא ולא הם . ולא . גם לא אנחנו .
לפני 17 שנים. 16 ביוני 2007 בשעה 11:38
