לפני 17 שנים. 3 בפברואר 2007 בשעה 23:19
קשה לי לראות את זה חוזר למה שהיה.
לא רואה את עצמי מפקידה שוב חלק כל כך גדול ממני בידיים שיש בהן חורים.
כבר בעבר הורגלתי בכוח לא לסמוך ולא להאמין בצ'אנסים שניים.
אז מצטערת שאני לא מדברת.
קשה לי להוציא מילים
או הברות, אפילו אותיות כתובות, גם אם רק כתגובה.
פשוט אין לי חשק לתקשר.
יותר נוח לי עכשיו במקום הפשוט והמוכר של להתכנס בפינה, לחבק את הברכיים ולחכות שהכל יישכח.
