תשוקה/חיים

נתקלתי במכתב הזה בטיוטות. מכתב ישן שקיבלתי מנשלטת בעבר.

משתף (בהסכמתה כמובן) בגלל הביטוי המדוייק בעיניי שהיא מביאה על מה היא שליטה מנטלית.

לך,

אין פתיחה אחרת. רק אמת אחת, פשוטה ובוערת:

אני שלך.

אני לא צריכה חבלים כדי להרגיש קשורה אליך.

אני לא צריכה את היד שלך עליי כדי לדעת שהיא שם.

אני מרגישה אותך בתוכי גם כשאתה לא נוגע בי.

כי אני שלך.

אני שלך בכל דרך שאפשר להיות.

אני שלך גם כשאני נראית רגילה, נשמעת רגילה, חושבת בהיגיון - עמוק בפנים כל תא בי לוחש את זה שוב

ושוב.

אני שלך גם כשאני שותקת. כשאני מתהלכת בעולם, מתחייכת לאנשים, אבל בפנים אני יודעת, אני שייכת.

אני שלך ברגעים הכי רגילים, ובעיקר באלה שפחות.

אני שלך גם כשאני לבד, כי לבד כבר לא מרגיש בודד, הוא מרגיש פשוט.. שלך.

אני שלך כשאני מתה לגעת בעצמי אבל לא מסוגלת.

כי הגוף שלי לא שלי.

כי התשוקה הזו, כשהיא באה היא לא בשבילי.

היא שלך.

היא שלך גם כשאני רטובה וידי כבולות רק מהמחשבה.

היא שלך כשאני שוכבת בלילה ומרגישה אותך עוטף אותי בלי לזוז.

אני שלך כשאני עומדת מול המראה, עירומה, מביטה - ולא מעזה לגעת.

גם כשהשתיקה שלך לוחשת לי פקודות בראש - אני נענית.

אני שלך גם כשאתה שותק שעות - אני לא מתרחקת. אני רק מחכה.

אני מחכה כי אני שלך.

אני יוצאת לדייט - וצוחקת, מדברת, משחקת את המשחק — אבל הראש שלי?

שייך

המשפט הזה שמתנגן שוב ושוב -אני שייכת.

כמו דלת שסוגרים עליה מבפנים.

אני רוצה לברוח - אבל המנעול בידך.

אז אני נשארת. רועדת, נמסה.

אני שייכת.

אני רוצה וגם לא רוצה.

אני מבולבלת.

כי סק ס כבר לא מחרמן. אוננות היא כבר לא פיתוי.

כי אני שלך

אני לא חרמנית בשביל סתם גבר.

אני חרמנית בגלל שאתה הבעלים של התשוקה שלי.

אז אפילו כשאני נוגעת בעצמי — אני מרגישה שזה גנוב.

כאילו אני בוגדת במה שאתה מחזיק בי.

אז אני מפסיקה. כי אני שלך.

אני מרגישה אותך כל הזמן.

את המבט שלך, את השליטה שלך,

את איך שאתה הופך אותי לצייתנית מתוך בחירה, מתוך רעב, מתוך אהבה.

הלב שלי?שייך.

הגוף שלי כבר מכור לציווי שלך,

למבט שלך,

למגע שלא קורה,

ולמגע שכן.

אני שלך.

כי אין מילה אחרת לזה

לא סתם תשוקה, לא סתם שליטה.

זה הרבה יותר עמוק.

אני שלך לא כי אני מתאמצת, אלא כי אני לא מסוגלת לא להיות.

וכמה שקט יש בידיעה הזו.

וכמה עונג יש בוויתור הזה.

וכמה כוח יש בלהיות שלך.

אני שלך.

לא כי ביקשת. לא כי הכרחת.

אלא כי כשאני הכי אני - אני שלך.

וזה לא עובר לי.

זה צומח בי כמו שורש עקשן.

וזה מפחיד. כל כך מפחיד, עד שהנשימה שלי נעלמת.

אלוהים זה מפחיד עד מוות.

אבל אז אני נזכרת - שזה אתה.

ופתאום זה מרגיש בטוח יותר.

ואני לא רוצה להשתחרר.

כי החופש שלי נמצא דווקא שם - איפה שאתה קושר אותי בלי חבלים.

איפה שאני נמסה ונולדת מחדש.

בתוכך.

יצא לי לאחרונה לכתוב את סיפור חיי בקצרה.

אהבתי את מה שיצא, אז בא לי לשתף גם אם זה קצת חושפני.

זה אולי קצת ארוך, אז סורי מראש 🙂

חלק כתבתי בעבר, חלקכם יזהו :)

אתחיל בכך שאני נמשך לעולם השליטה מאז שאני זוכר את עצמי.

עוד כילד היו לי דמיונות ופנטזיות על שליטה, שלא באמת הבנתי את משמעותן.

כשהתבגרתי זה קיבל גוון מיני מובהק והבנתי שמדובר בצורך אמיתי, גם מיני וגם רגשי.

כמי שגדל כילד דתי, כמעט שלא נחשפתי לעולם המיניות, ובטח שלא הכרתי את המושג BDSM.

רק אחרי שהתחתנתי, לאט לאט, נפתח בפניי עולם שלם ומופלא של שליטה.

גיליתי שיש גם נשים שאוהבות דווקא את הצד השני את המקום של הנשלט.

עם השנים, ובמיוחד אחרי שלמדתי והעמקתי בהבנת הנפש והצורך, הצלחתי לזהות מאיפה זה נולד בי.

הבנתי שלשורשים יש חלק משמעותי בכך.

ברמה האישית והנפשית עברתי תקופות לא פשוטות  גם בילדות וגם בבגרות.

היום אני יודע לומר שהן יצרו בי חור בנפש, מקום שלא ידע מנוחה, שחיפש שקט, ביטחון ורוגע.

ודווקא השליטה, באופן כמעט פרדוקסלי, היא זו שהצליחה להרגיע את החור הזה.

ובחזרה לעובדות...

זה התחיל בפנטזיות ואוננות, המשיך לפורנו, וגלש להתכתבויות.

אבל כאדם דתי נלחמתי בצורך הזה, וכמה שניסיתי “להיגמל” ממנו הוא היה חזק ממני.

מצד אחד הייתי תמיד המוצלח והפופולרי, מהמובילים בין החברים,

ומצד שני סבלתי בשקט מתסכול, מדיכאון ומתחושת תקיעות.

תכל'ס, עברתי דרך ארוכה בניסיון למצוא שלווה ואושר.

בין היתר הייתי אצל שישה מטפלים שונים.

ה’ חנן אותי באינטליגנציה רגשית גבוהה, שפיתחתי עם השנים,

למדתי לנתח את עצמי, להבין מה עובר עליי.

הייתי מגיע למטפל, מדבר, מפרק, מנתח יחד איתו.

התחבבתי מאוד עליהם במובן הזה, אבל עמוק בפנים עדיין לא הרגשתי שאני מצליח למלא את החסר או להתמודד עם הצורך הזה באמת.

כמובן שכל זה השפיע גם על הנישואים.

הצורך, התסכול, ההדחקה, הכול חלחל פנימה והקשה עליי להתקדם בתחומים רבים בחיים.

ואז, לפני כמה שנים, הכרתי אדם מדהים שלימד אותי דרך חיים אחרת לגמרי.

דרך שלא דיברה על מאבק או תיקון, אלא על הכלה.

הוא לימד אותי להבין מהו הצורך, מאיפה הוא נובע, מה זו בכלל מיניות, ומה מניע אותנו כבני אדם.

זו הייתה דרך חיים עמוקה ומאירה, שנתנה לי חיים חדשים.

התחלתי לפרוח.

להתקדם.

הגעתי לתפקיד סמנכ"ל בחברה גדולה למרות גילי הצעיר.

התחלתי ללמוד תחומים שתמיד רציתי ודחיתי, ובעיקר הצלחתי להתחבר באמת לחיים ולאושר.

התהליך המדהים הזה נפרש על פני כמה שנים, והיה גם תהליך זוגי יחד עם אשתי.

הוא לקח אותנו למקום עמוק מאוד, אבל גם פתוח, כן ואמיתי.

לאחר תקופה החלטתי ללמוד בעצמי את דרך החיים הזו כמטפל.

לא כי זו הקריירה שלי, אלא בשביל ההבנה, הידע והכלים שקיבלתי, כלים שהפכו לכלי נשימה לחיים עצמם.

למדתי להבין אנשים, לדבר איתם, להכיל אותם באמת.

זה פתח לי דלתות לא רק רגשיות, אלא גם עסקיות.

מערכות יחסים ועסקאות שנסגרו במקומות שאחרים נתקעו.

ושוב, במילים פשוטות: למדתי להכיל.

וכשמכילים באמת האדם שמולך נפתח.

זה קורה בלי מאמץ, כמו לפתוח ברז מים ולראות את הזרם מתחיל לזרום.

במהלך הלימודים למדתי גם את עולם המיניות לעומק.

הבנתי מה יוצר את הפנטזיות, את הפטישים, את המשיכות ואיך כל אלה הם חלק עמוק מהצורך בהכלה.

היום אני חי עם הצורך בשליטה בשלום.

מצאתי את הדרך להפוך אותו מצורך מתסכל ותוקע למוקד כוח פנימי, לכלי של חיבור, הכלה, ביטחון וחוויה מנטלית ומינית עוצמתית.

ומעבר לכך.

המסע שלי בדרך החיים שלמדתי נתן לי כלים חדשים כשולט.

היום השליטה אצלי היא לא רק סשן כזה או אחר, אלא חיבור, הכלה, עומק ויצירת חוויה מכילה ומרפאת, משנה ומעמיקה עבורי ועבור הנשלטת.

אז זהו.

זה בקצרה 🙂

דעתכם?

לפעמים יש רגעים שבהם כל מה שחשבנו, תכננו, ורצינו פשוט נמס מול העוצמה הלא מוסברת של חיבור נפשי.  

הרגשתי את זה. את הכוח של תשוקה שגוברת על ההיגיון.

היא אמרה "לא", תלך, זה לא יעבוד, ואני כיבדתי.

חיבקתי אותה ללכת, אבל היא לא הרפתה.

הפה שלה אמר לי ללכת והידיים שלה לא הרפו, החזיקו בי כטובעת הנאחזת בקש.

זה לא היה אקט של החלטה, אלא תחושה, בהגיון היא רצתה שאלך, זה לא יעבוד היא אמרה. אבל החיבוק שלה פעל להיפך, הילדה שבה לא הייתה מוכנה להרפות.

ואז זה קרה, הבזק של רגע, אינסטיקנט פנימי שסמכתי עליו. משהו שלא חוויתי קודם תחושה של שליטה הנובעת מהנפש, מהתשוקה ולא מההגיון.  

סמכתי על זה שיש לה מילת בטחון - אחרת מה שקרה לא היה קורה. התגובה שלי הייתה אינטואיטיבית, לא מתוכננת, כאילו נשמעת מלב לנפש, בלי שכל באמצע, שלי או שלה.

באותו רגע ידעתי. ידעתי שהמוח הורס לה שוב ושוב, שזה לא אני ולא הנתונים, זה המוח שלא מרפה, שמחשב ללא סוף, שומר בקנאות שלא תיפגע שוב.

הגוף והנפש הרגישו את זה ופעלו מעצמם.

יד אחת נשלחה לפה ומילא אותו באצבעות מכניעים פיזיים ומנטאלים, ובשני התחלתי לצבוט את הפטמה, מעל הבגדים, צובט כמו שלא צבטתי מעולם, צובט ללא רחמים, כשכל גופי מפעיל את הכוח על הפיטמה, מין תחושה שהצביטה היא לא פיזית, היא קריאה מהנפש לנפש לשחרר!!!

הרגשתי איך כל גופי מתגייס לדבר אחד. להכאיב לה שתיאלץ לשחרר. לצבוט ממנה את השליטה על עצמה.

ולא, זו לא הייתה אכזריות. זו הייתה קריאה של הצורך לשחרר אותה מתוך עצמה, להפיל את ההגנות שהלב שלה לא הצליח לפרוץ.

וזה קרה. שתי דקות של כאב לא נתפס, התפתלה ובכתה חרישית. ואז הבטתי בה.

העניים אמרו הכל:

כניעות.

ידעתי שהחומה נפרצה, מה שהיה לא מה שיהיה, המוח שחרר, הלב שלה חופשי להרגיש ולחוות.

וזה היה המבט היפה ביותר שנתקלתי בו:

כניעות, רוגע ושלווה.

יש "לפני". ויש "אחרי".

רגע של חוסר הגיון שבו הנפש מתחבר פועל מתוך אינסטינקט פנימי אל מול הצורך של העומדת מולי.

רגע ששינה אותה.

רגע ששינה אותי.

רגע שאפשר לכל הרגשות לצוף.

רגע שיצר מה שלא יצר אף דבר לפני.

רגע כזו היא מתנה, היא אפשר לתכנן אותה.

היא יכולה לקרות רק כשיש המון חיבור והכלה מראש שיאפשרו לזה לקרות.

מה הלאה? לא יודע.

אבל מה שהיה לא מה שיהיה. אני בטוח.♥️

לפני תקופה, בחורה שהכרתי אמרה לי: "אין באמת שליטה מנטלית. בסוף זו הבחירה להישלט."  

לאחרונה הבנתי עד כמה לרוב זה נכון, אבל יש מקרים נדירים מאוד שבהם השליטה היא בעלות.

מה הכוונה?

לרוב, גם שליטה קיצונית אינה באמת בעלות.  

הנשלטת אמנם מתמסרת, מאבדת שליטה לגמרי, מוסרת את עצמה בידיים שלך, עושה כל מה שתאמר—גם אם זה כואב, משפיל, חוצה גבולות.  

ובכל זאת, היא לא שלך.

היא שם כי היא בוחרת להיות שם. היא בוחרת להתמסר, להישלט, לכאוב—כי זה טוב לה, כי זה מה שמתאים לה בנקודה הזו בחיים.  

זו פיקציה של שליטה.  

פיקציה שיש לה בסיס רגשי אמיתי—אבל היא לא בעלות.

אז מהי בעלות?

בעלות היא שליטה שאין בה בחירה.  

קשר חזק מברזל, כזה שאין כעס או תסכול שישבור אותו. רצון עמוק להרגיש שייכת שחזק יותר מכל כוח פיזי או מנטלי בנפש.

ובמקום הזה יש שקט מוחלט, רוגע, שלווה. שייכות שהיא פשוט קיימת.

להגיע לשם דורש תהליך ארוך:  

אמון, חיבור, הכלה, אכפתיות.  

מקום כל כך בטוח—שהנשלטת, בלי לשים לב, בעל כורחה, הופכת לשלך.

ושם?  

אין גבולות. אתה מייצר את הגבולות.  אתה מחליט מה היא יכולה לסבול ומה לא—וזה מה שיהיה. כי היא שלך.

וכשולט, במקום הזה האחריות היא לא רק לדאוג למישהי. זו אחריות כמו לדאוג לעצמך.  

היא רכוש שלך. אתה תשבור את הרכב שלך?

ומהי המבחן בין שליטה לבעלות?  

אז כמו שהבנתם המבחן היא לא כמה היא תתמסר.

יש נשלטות קיצוניות שיעשו הכל—אבל הן לא שלך. ויש נשלטות שיתווכחו על כל דבר, עם אפס כוח סבל—ועדיין, הן שלך.  

המבחן מגיע ברגעי המשבר:  

כשהיא כועסת, מתוסכלת, רוצה לברוח—אבל לא מסוגלת.  

כי אין לה בחירה. כי היא שלך.

לעומת זאת, שליטה קיצונית ככל שתהיה אך ללא שייכות—יכולה להתפרק ברגע.

ובכל זאת:

כמו בחיים, גם כאן אין שחור לבן.  

יש מנעד.  

כל מערכת יחסים בין שולט לנשלטת ממוקמת איפשהו בין שליטה לבעלות.

הייתי עם הרבה נשלטות בחיי, אבל רק אחת באמת הפכה לרכושי.

היינו יחד כשנה וחצי, ונפרדנו מסיבות שונות. ועד היום, אני יודע—הודעה אחת, והיא תתייצב.  

אבל דווקא בגלל זה אני לא שולח. כי האחריות כפולה ומכופלת, והידיעה שהדבר הנכון הוא להתנתק מונע זאת.

האם זה אי פעם יכול להתנתק?  

אני לא יודע.

מה דעתכם?

להיות שולט – זה פרדוקס.  

כן, זה אולי לא הכי נעים לקריאה, אבל זאת האמת. לא משנה כמה אתה מנוסה או מלומד, תמיד תיתקל בפרדוקס הזה.

הרצון ליצור שליטה אמיתית, עמוקה – במיוחד מנטלית – מחייב אותך לעשות דבר אחד שכביכול סותר הכול: לפתוח את הלב.

לפתוח את הלב? בלב מסתתר הרבה. גם השולט עבר חיים – טובים יותר, פחות, טראומות שחרכו בו צלקות ועיצבו אותו, לטוב ולרע. ואם לא זה , לא היה הופך לשולט.

(עוד אמת לא נעימה: מי שמוצא את עצמו בצד הזה – או בצד השני של השוט – נמצא כאן כי החיים יצרו את הצורך בקיצוניות. אף אחד לא נולד עם צורך לשלוט בהגדרה, ואף אחת לא נשלטת כהגדרתה מהרחם. והאמת – לרוב, נשים נשלטות הן הכי דומיננטיות בחיים הרגילים שלהן. נקודה למחשבה.

(ותצאו כבר מהבולשיט של "שולטים מושלמים בלי חולשות". אם פגשתם כזה – תברחו. מלאך? אולי. בן אדם? בטח לא.)

לפתוח את הלב? פירושו ליצור קרבה, אכפתיות אמיתית. מה  שיגרום לך לחשוב פעמיים לפני כל פעולה – שלא תפגע בטעות, בשם השליטה.  

אז אם מישהי חשבה שלהיות שולט זה לקרוע ולהיות איזה ערס קשוח – היא טועה ובגדול.  

להיות שולט זו אמנות. אמנות ההליכה בין הטיפות.  

ואתה תטעה, לא פעם ולא פעמיים – ותתפלל ותקווה שכשזה יקרה, זה לא יפגע במי שחשובה לך באמת.

ומה בסוף? יש מין תחושה כזאת... כאילו לרגשות של השולט אין מקום. הנשלטת היא השברירית, הוא עשוי מפלדה. רגשות? ממש לא.  

נשמע הזוי?  

אז זהו – שהתפיסה הזו קיימת, לפעמים באופן גלוי, לפעמים עמוק בתת-מודע.  

פרדוקס.

רוצות שליטה רובוטית? (אין לי ספק שיש פטיש כזה.)

נ.ב. למרות כל מה שנכתב, אני לא מתחלף, ובטח שלא נשלט בארון. תשאלו את מי שמכירות אותי 😄

הפוסט הזה נכתב בהשראת פוסט מדהים שקראתי לאחרונה על הפרדוקס ההזוי שהפמיניזם יצר – ואחרי תקרית כל שהיא הגעתי למחשבות על פרדוקס הנוסף בסגנון דומה, זה שהרבה נשלטות שנפגעו יצרו בעצמן.

תחשבו על זה רגע

שוחחתי היום עם נשלטת שלי לשעבר,  היינו עד לא מזמן בקשר שליטה מנטאלי מדהים, אבל הקושי באי בלעדיות/מונוגמניות הביא אותנו להיפרד ולהישאר ידידים.

מעתיק חלק מהשיחה איתה:

אני:

לא מצאת שולט?

היא:

בטח שמצאתי, קלי קלות כמו תות

מה נראה לך? חח

קשה למצוא

אני:

למה? באמת שואל.

הכלוב מפוצץ בשולטים....

(מדובר באשה יפה ואינטלגנטית, לא היא הבעיה...)

היא:

נכון... אבל למצוא חיבור ומשיכה ומישהו שרגיש.... לא קל. (אם את קוראת את זה... תודה על המחמאות 😉)

בקיצור השיחה נמשכת ואז היא אומרת לי אתה יודע איזה יצורים יש בכלוב?! יש הזויים ולא נורמליים..

תכלס מתברר שיש נשים החוות בכלוב מקום להפצת דיקפיקים, הזיות ובקיצור אנשים שחיים בסרט...

הרגשתי לרגע תמים, מאמין מידי בטוב שבעולם, אבל אז התחלתי לחשוב, למה?? 

למה בעצם זה קרה שעולם השליטה שבעיני מסמל את החיבור זוגי העוצמתי והיוצא דופן הפך להיות למקום לטרלול ומיניות בגרוש, אין ספק שתמיד יהיו סוטים ומטורללים אבל למה התנקזו כל כך הרבה לעולם השליטה המופלא שלנו?

לא בא לחנך או לתקן אף אחד (למעט נשלטת שמוסרת לי את הקולר - הייתי חייב) אבל כאחד שאוהב לחקור התנהגויות, אני מנסה להבין את הסיבה שיצרה את המצב ההזוי הזה.

האם זה עניין טכני? מצטייר לאנשים כאילו ונשלטת היא קלה להשגה ולכן מתנקזים לפה שוחרי הזיון הקל?

או שאולי יש כאן משהו עמוק יותר, והאמת ככה מרגיש לי, נדמה לי שהצורך בשליטה כשולט, אם היא בלתי מאוזנת ומוכלת אצל השולט כלפי עצמו היא תהפוך אותך לחיית אדם הרואה באשה כלי וחפץ לשימושו ללא קשר למערכת היחסים כשולט ונשלטת, ההזויים האלה (סליחה שאני קורא להם ככה) באמת שולטים בנפשם, אך מעולם לא למדו להבין להכיל ולאזן את הצורך הפנימי והעוצמתי לשלוט וזה מה שיצר את הבית זנות בשליטה.

מה דעתכם ?

אז כבר תקופה שיש בי את המחשבה הזו והחלטתי לשתף ולשאול את דעתכם,

שמתי לב שיש המון נשלטות שהן דתלשיות, וביחסיות נדמה לי אחוז גבוה. טוב לא אחוז גבוה מהנשלטות באתר, אבל אחוז גבוה ביחס לדתלשיות.

בשנותי בעולם השליטה המופלא יצא לי להיות עם מספר נשלטות חלקן קבועות וחלקן לא, ובמבט לאחור חצי מהן היו דתלשיות.

אני תוהה מזה זמן רב, האם הסטטיסטיקה שנתקלתי בה היא רק בהיותי אדם דתי, ולכן מטבע הדברים אלה יהיו הנשלטות שאכיר, או שבאמת יש איזשהו הקשר פסיכולוגי בין הצורך/סיבה/רצון לעזיבת הדת לבין הצורך לאבד שליטה/להיות תחת שליטת אחר...

וכן, האם עזיבת הדת היא הסיבה לצורך בשליטה (סוג של שליטה חדשה במקום המשוחרר ללא גבולות הדת) או להיפך הצורך בשליטה היא הסיבה לעזיבת הדת (התנגשות בלתי מוכלת).

או שאולי שניהם...

דעתכם?🤔

פוסט שכתבתי לפני כמעט שנה אבל לא פרסמתי כדי לא לפגוע. היום נתקלתי בטיוטות ונהנתי לקרוא את זה.

שנינו במקום אחר, גם אם היא תראה את זה היא כנראה לא תדע שזה נכתב בהקשר אליה , אז מרשה לעצמי לפרסם.

----------

הגיגי ליבי? נו שוין... מנסה לעבד את רגשותי מוזמנים לדלג...🤨😉

אז כן בהחלט מתסכל...

היחסים שלי עם הצורך בשליטה חוו משברים בלי סוף כאלה ואחרים, שנים שחנקתי, הרסתי, ביטלתי, פירקתי, ומעל הכל בלבול אחד גדול...

אבל כן אחרי שנים מרגיש שיש לי הגיון במה שקורה לי, במהות הצורך, במניע הרגשי, בדרך לממש את זה, לתת לתשוקה שבי לבעור אך לא לשרוף, וכו’ תמשיכו בתיאורים לבד...

בקיצור יש לי שליטה על השליטה!

ואז פגשתי אותה....

משהו בה היה שונה מאלו שהכרתי עד היום, שנונה, חכמה, עמוקה, המון כאב אך באותו מידה מלאת השראה...

אולי רשמית בראטית עקשנית, אפילו סנובית וקרירה. אבל בפועל חוויתי בחורה חתומה, שרק רוצה להרגיש בטוחה בעולם, ילדה קטנה ומפוחדת שרוצה להרגיש בטוחה.

לא יודע עדיין למה אבל ברגע אחד הכל התהפך בי! 

ההגיון בשליטה נעלמה!

התוכנית והדרך נעלמה!

התחושה הרגילה בשליטה נעלמה!

מין תחושה של חמלה, אכפתיות, אמפתיות לצד תשוקה בוערת לשלוט בכל הכוח נמהלו בי באותו רגע ורק רציתי לפרק אותה רגשית בשליטה, להשיל ממנה בכוח את ההגנות ולתת לה בטחון והכלה כשולט.

חיבקתי ונישקתי אותה תוך כדי כאב, אני סוטר לה כשהיא על הברכיים ותוך כדי מנשק עם מין הרגשה מוזרה אך כיפית ונחמדה, משהו שונה.

אז בלי להרחיב בכל פרטי הסשן, הכאב הקיצוני לצד החיבוק ונשיקות ”המוגזמים” שהיו שם, בתכלס זו הייתה חוויה כיפית מלאת ריגוש אך מבלבלת.

מרגיש שצריך לסדר מחדש את מה שידעתי על עצמי בעולם ובצורך של שליטה... אבל ניתן לזמן לעבד את זה בקצב שלו...

אז יום למחרת החליטה להיפרד,  ותכלס איך לא, נגעתי במקומות אסורים, הרגש... אבל מי יודע בטוח זה לטובה ♥️

זהו פרקתי! תודה על ההקשבה ♥️

מתבייש/ת בזה?

מחביא/ה את זה?

מנסה להתפטר מזה?

מתי נבין ונכיל שהתשוקה היא תרכיז ומיצוי חיינו.

התשוקה תעיף אותך לגבהים ותוריד אותך לנמוכים אך היא רק מסמלת את מהות החיים, את מי שאת/ה, החלקים היפים שבך והפחות יפים, כל זה מתנקז ל....

תשוקה! 

מילה אחת עם משמעות בלי סוף.

(אפרופו שליטה מנטאלית)