להיות שולט – זה פרדוקס.
כן, זה אולי לא הכי נעים לקריאה, אבל זאת האמת. לא משנה כמה אתה מנוסה או מלומד, תמיד תיתקל בפרדוקס הזה.
הרצון ליצור שליטה אמיתית, עמוקה – במיוחד מנטלית – מחייב אותך לעשות דבר אחד שכביכול סותר הכול: לפתוח את הלב.
לפתוח את הלב? בלב מסתתר הרבה. גם השולט עבר חיים – טובים יותר, פחות, טראומות שחרכו בו צלקות ועיצבו אותו, לטוב ולרע. ואם לא זה , לא היה הופך לשולט.
(עוד אמת לא נעימה: מי שמוצא את עצמו בצד הזה – או בצד השני של השוט – נמצא כאן כי החיים יצרו את הצורך בקיצוניות. אף אחד לא נולד עם צורך לשלוט בהגדרה, ואף אחת לא נשלטת כהגדרתה מהרחם. והאמת – לרוב, נשים נשלטות הן הכי דומיננטיות בחיים הרגילים שלהן. נקודה למחשבה.
(ותצאו כבר מהבולשיט של "שולטים מושלמים בלי חולשות". אם פגשתם כזה – תברחו. מלאך? אולי. בן אדם? בטח לא.)
לפתוח את הלב? פירושו ליצור קרבה, אכפתיות אמיתית. מה שיגרום לך לחשוב פעמיים לפני כל פעולה – שלא תפגע בטעות, בשם השליטה.
אז אם מישהי חשבה שלהיות שולט זה לקרוע ולהיות איזה ערס קשוח – היא טועה ובגדול.
להיות שולט זו אמנות. אמנות ההליכה בין הטיפות.
ואתה תטעה, לא פעם ולא פעמיים – ותתפלל ותקווה שכשזה יקרה, זה לא יפגע במי שחשובה לך באמת.
ומה בסוף? יש מין תחושה כזאת... כאילו לרגשות של השולט אין מקום. הנשלטת היא השברירית, הוא עשוי מפלדה. רגשות? ממש לא.
נשמע הזוי?
אז זהו – שהתפיסה הזו קיימת, לפעמים באופן גלוי, לפעמים עמוק בתת-מודע.
פרדוקס.
רוצות שליטה רובוטית? (אין לי ספק שיש פטיש כזה.)
נ.ב. למרות כל מה שנכתב, אני לא מתחלף, ובטח שלא נשלט בארון. תשאלו את מי שמכירות אותי 😄
הפוסט הזה נכתב בהשראת פוסט מדהים שקראתי לאחרונה על הפרדוקס ההזוי שהפמיניזם יצר – ואחרי תקרית כל שהיא הגעתי למחשבות על פרדוקס הנוסף בסגנון דומה, זה שהרבה נשלטות שנפגעו יצרו בעצמן.
תחשבו על זה רגע
