לפעמים יש רגעים שבהם כל מה שחשבנו, תכננו, ורצינו פשוט נמס מול העוצמה הלא מוסברת של חיבור נפשי.
הרגשתי את זה. את הכוח של תשוקה שגוברת על ההיגיון.
היא אמרה "לא", תלך, זה לא יעבוד, ואני כיבדתי.
חיבקתי אותה ללכת, אבל היא לא הרפתה.
הפה שלה אמר לי ללכת והידיים שלה לא הרפו, החזיקו בי כטובעת הנאחזת בקש.
זה לא היה אקט של החלטה, אלא תחושה, בהגיון היא רצתה שאלך, זה לא יעבוד היא אמרה. אבל החיבוק שלה פעל להיפך, הילדה שבה לא הייתה מוכנה להרפות.
ואז זה קרה, הבזק של רגע, אינסטיקנט פנימי שסמכתי עליו. משהו שלא חוויתי קודם תחושה של שליטה הנובעת מהנפש, מהתשוקה ולא מההגיון.
סמכתי על זה שיש לה מילת בטחון - אחרת מה שקרה לא היה קורה. התגובה שלי הייתה אינטואיטיבית, לא מתוכננת, כאילו נשמעת מלב לנפש, בלי שכל באמצע, שלי או שלה.
באותו רגע ידעתי. ידעתי שהמוח הורס לה שוב ושוב, שזה לא אני ולא הנתונים, זה המוח שלא מרפה, שמחשב ללא סוף, שומר בקנאות שלא תיפגע שוב.
הגוף והנפש הרגישו את זה ופעלו מעצמם.
יד אחת נשלחה לפה ומילא אותו באצבעות מכניעים פיזיים ומנטאלים, ובשני התחלתי לצבוט את הפטמה, מעל הבגדים, צובט כמו שלא צבטתי מעולם, צובט ללא רחמים, כשכל גופי מפעיל את הכוח על הפיטמה, מין תחושה שהצביטה היא לא פיזית, היא קריאה מהנפש לנפש לשחרר!!!
הרגשתי איך כל גופי מתגייס לדבר אחד. להכאיב לה שתיאלץ לשחרר. לצבוט ממנה את השליטה על עצמה.
ולא, זו לא הייתה אכזריות. זו הייתה קריאה של הצורך לשחרר אותה מתוך עצמה, להפיל את ההגנות שהלב שלה לא הצליח לפרוץ.
וזה קרה. שתי דקות של כאב לא נתפס, התפתלה ובכתה חרישית. ואז הבטתי בה.
העניים אמרו הכל:
כניעות.
ידעתי שהחומה נפרצה, מה שהיה לא מה שיהיה, המוח שחרר, הלב שלה חופשי להרגיש ולחוות.
וזה היה המבט היפה ביותר שנתקלתי בו:
כניעות, רוגע ושלווה.
יש "לפני". ויש "אחרי".
רגע של חוסר הגיון שבו הנפש מתחבר פועל מתוך אינסטינקט פנימי אל מול הצורך של העומדת מולי.
רגע ששינה אותה.
רגע ששינה אותי.
רגע שאפשר לכל הרגשות לצוף.
רגע שיצר מה שלא יצר אף דבר לפני.
רגע כזו היא מתנה, היא אפשר לתכנן אותה.
היא יכולה לקרות רק כשיש המון חיבור והכלה מראש שיאפשרו לזה לקרות.
מה הלאה? לא יודע.
אבל מה שהיה לא מה שיהיה. אני בטוח.♥️