בדידותם של מספרים ראשוניים

נפגשים בשדה, כל אחד בדרכו שלו, לכמה שעות. חיוך קטן עם כוס הקפה של סטארבקס מעבר לשולחן וניגש, מתחיל מסע, לא יודעים איך התחיל אבל יודעים שבסוף הוא גם יגמר..

עובר נצח במוחם, ללא זיכרון של מה היה לפני וללא מחשבה של מה היה אחרי, מלאים.

קריאה לשער וכל אחד בדרכו, נשיקה חפוזה על הלחי ובריצה. הלב קורא אחורה לשני שהולך ומתרחק.

חיים. 

עולם.

הרפתקה.

בשדה נפגשים שוב בדרך חזרה,  החיוך עדיין קיים אבל הלב התמלא במשהו אחר. הלבבות עסוקים והמילים קרות. הפעם מקדימים את הקריאה לשער, איש איש בדרכו וחזרה לעולמו.

דממה. אין שום צל על הבמה

במיטה שוכב לבד בלעדיך תחת היד

ניתוק שמוביל לשיתוק

חלון קטן, תקווה גדולה 

כמיהה למה שעוד לא היה

תכליתי. אבל לא איתי...?

דקה לאהבה דקה

האהבה שהפעם אינה תועבה 

אולי אני דווקא יותר דפוק משחשבתי.

איזה כיף לבנות. לגלות. ובנשימה להרוס.

להרחיק ולהצטער. ולהצטער ולהרחיק.

למה שזה מרגיש טוב זה טוב מדי.

אולי לא טוב לי טוב. 

אולי לחיות בטראומה מתמשכת זה מה שאני צריך. אולי הכאב מרגיש בית. אולי הכאב היה ואת הבית בניתי סביבו. 

למה שאעשה את זה לעוד מישהו. למה שאקח אותך לרכבת שדים הזאת? 

זה מתחיל בחיוך קל מבדיחה שהיא כתבה לך

מצחקקים כל אחד מצד המסך שלו

הימים עוברים וההתכתבויות נמשכות.

אולי היא אמיתית, אולי לא. אולי היא פרי דמיוני.

אולי היא אמיתית. 

והחיוך למראה הודעה ממנה הולך וגדל, כך גם ההתרגשות. המחשבה שאולי היא באמת היא.

באמת היא שם.

ואולי יום אחד תהיה לצידי.

נצני תקווה 

אלמונית נכנסה אלי הביתה.

ללא דפיקה בדלת, בהודעה של אני בחוץ, פתחתי לה ונתתי לה להתקדם למיטה.

היא לא ידעה את שמי ואני לא את שמה.

מעבר להסכמה לא ידענו כלום.

היא מתיישבת על קצה המיטה, אני עומד ומלטף אותה. ידיי עוברות בשיערה. היא מורידה לי חולצה ומתחילה לנשק לי את החזה ומטה.

אני פותח את הכנס ומפעיל תחתון והפה שלה עלי.

כשאני מסופק אני דוחף אותה אחורה, מוריד לה את המכנסיים והתחתונים ויורד לה בתאווה עד שהיא רועדת.

היא מתחננת שאכנס כבר ואני נכנס. ממלא אותה לאט וחזק עד שאני לא מצליח יותר ומתפרק בתוכה.

כוס מים של אחרי, מתלבשים ומלווה אותה לדלת.

אלמונים בשם ומחוברים בגוף.

לא נתראה יותר אבל את הפנטזיה הזאת זכינו להגשים

כל יום שהיא קיימת צריך לחגוג אותה

כל פעם שהלב קופץ לך בחזה זאת חגיגה

ברגש הזה הוא חגיגה כלל חושית

דווקא ביום שמוקדש לה היא חסרה לי

במגע ובחום 

ברגע של פעימות לב לא רציפות 

תעריכו אותה כשהיא נמצאת 

אל תשחררו אותה.

יום אהבה שמח לחוגגים:) 

קולגה וחבר מת ביום שישי בתאונת עבודה טרגית.

לא הכרנו טוב אבל מספיק כדי שאני שומע את השם שלו ואני נזכר בקול שלו, בחיוך שלו ובשמחת חיים שהכניס לכל חדר שאליו הוא נכנס.

מיום שישי אני לא ישן, מיום שישי אני מזועזע.

מיום שישי אני בוכה לסירוגין לבד בבית אחרי שאני מוריד את המסכה העמידה והחזקה שאני לובש במהלך היום בשביל הצוות שלי ובשביל חברים שלי.

בא לי כתף, בא לי ידיים ובא לי לדעת שלא היה לו את הזמן להבין מה קורה וסיים את דרכו מהר.

גם הלילה לא אשן. 

מפתח מסתובב והדלת נפתחת. נכנס, מוריד נעלים ולא מספיק להסתובב לפני שהיא עוטפת אותי בחיבוק חם ומנשק את הלחי. "איך היה היום שלך?" היא שואלת בעודנו מתיישבים עם כוס קפה של אחרי צהריים.

לא משנה מה היה באותו יום הכל באותו רגע נראה הרבה פחות משמעותי והרבה יותר אפשרי. "אה ודה" אמרתי וצחקנו. כאילו העולם עמד מלכת כל ערב מחדש. ביקור במציאות וחזרה לחלום. עוד פעם. ושוב.

החיבוקים החמים בלילות הקרים, קול הנשימות הרדודות שלה כשהיא ישנה עם ראשה עלי. ריח שערה. מגע עורה הרך... עיניי לא נעצמו והחלום כבר התחיל.

מפתח מסתובב ודלת נפתחת. נכנס, מוריד נעליים ומסתכל מסביב. השקט. הריק. כוס קפה ופותח מחשב. אה ודה. ועוד קצת אה.