|
|
|
יצאתי לדרך
אבוד ומפוחד
יצורים מוזרים רדפו ותקפו
הדפתי והמשכתי
נהרות חציתי לילות חפשתי
את העולם חציתי
לילות כימים. ללא הרף.
חברים מצאתי
ממלכה הקמתי
חוקים חוקקתי
ציפורים שרות בגן וליבי בבלאגן
בו מכלום אף אחד לא מעוניין.
טיק טאק טיק טאק
טיק טאק טיק טאק
עוד שבוע עבר
עוד חודש שנגמר
לספירה שהחלה מזמן
עוד יום ועוד שעה
ששום דבר בהם לא קרה
טיק טאק
השעון דופק
טיק טאק
כאילו צוחק
ארבעה חודשים של רצון ואכזבה
ואם הדבר היה קורה.
כמו חלום
האם הייתי מצליח לישון?
שיר לשבת
אני מוצא אותנו הגברים מתחננים.
מתחננים לתשומת לב, שיענו לנו להודעות ולתשומת לב. מתחננים לחלק תשומת לב, לתת ולהשקיע.
שואלים איפה כל הגברים הטובים
כנראה בין ההודעות שמסננים
השבוע קבלתי אישור סופי לקידום משמעותי.
אני לא יודע את נפשי מרוב אושר והתרגשות.
דמעות שמחה כאלה לא היו לי הרבה זמן.
הצלחתי. הגעתי
לכאן
משם. ואהי גאה בעצמי ברמה של לעמוד בחלון ולצעוק באושר לעוברים והשבים המבולבלים ברחוב תחתי.
I fucking did it
לא האמינו שאגיע לרבע ממה שהגעתי היום.
ואני לא הולך לעצור.
לחלק היא מתנה
לחלק היא עונש
אבל ביום שאתה נהיה הורה משהו בך משתנה.
אתה חווה, באידיאל, חיבור והתמסרות מלאה ליצור חסר האונים הזה שמשמיע את קולו לראשונה בעולם.
האם זאת אהבה? האם זאת אחריות? האם זאת התמסורת?
כל אחד ודרכו. אבל משהו משתנה. משהו מתרכך.
ואתה, שוב באידיאל, נולד מחדש יחד עם הצאצא שלך.
משהו קינקי כי בכל זאת אנחנו בכלוב?
אתה הולך עם הצאצא שלך ומישהו אומר עליך לעצמו "wow what a D/MILF"
משחק קלאסי.
לשחק ולגלות זה כיף, זה זורם. הגוף יודע להגיד חם או קר, אני יודע להקשיב.
בשיחה לפעמים עדיף להגיד "קר, לא כאן" וזהו מאשר להמשיך להגיד קר, קר קר... אחרת ממשיכים לגשש.
אבל בשיח אילם, של שני גופים, אין מקום לטעות
הניסיון לשיח, להתקדם ולהעמיק אף פעם לא נגמר.
קפיצות מהודעה, התרגשות מחילופי המשפטים.
כבר הבסיס ידוע, והיסודות ברורים
אבל כשאני מתקרב את מתרחקת
וזה דועך
וככה גם אני
אבל למה אז, כשאור כבה את נזכרת שנהנת להשתזף בו?
קרה לי משהו מרגש ומשמח.
הזדמנות שלא חשבתי שתהיה לי בעתיד הקרוב לפתע כאן. אני מתרגש, אני מקפץ בתוך תוכי בציפייה והתרגשות.
למי אני אספר? את מי אשתף? מי יוכל לשמוח בשמחתי, שכבר לא שמח?
לבד במסלול, הדרך היא שלי. את היעד אכבוש.
