בדידותם של מספרים ראשוניים

היא הייתה כבר קשורה. כבר שם. שלי. 

ורק שלי. 

בחדר ההוא, על המיטה ההיא, העולם התחיל ונגמר בנו ובצלילי המוזיקה המתנגנת ברקע. בין מגע למגע, נשימה לשאיפה, מגע למגע. שנינו קשורים לרגע בין שני קצוות החבל. זאת הייתה שניה ונצח ביחד. פשוט קסם.

התמונה לא יוצאת לי מהראש מאז שהלכה ואני תוהה, מדוע הסכמתי לשחרר את החבל שניתק את הקסם. ואם לא הייתי מתיר, אם היא עדיין הייתה כאן

ואני שוב מתאהב ומתחיל להתרגש.

כבר רואה את זה קורה, כבר מרגיש את זה בבטן. גם המלחמה לא מורידה לי את החיוך מהפנים כשהיא שולחת לי הודעה. וזאת עוד טיפה קטנה. עוד טיפה מהעולם שלה ומי שהיא. וזה נשמע מושלם.

אם אי פעם נפגש מעבר למקלדת? לא בטוח

אם באמת נבט האהבה הזה יצמח? לא בטוח

אבל בשביל הסיכוי הקטן שהוא כן, זה שווה עוד פעם את הדרך. 

כשגופם נפגש זה היה חרישי. 

אחד לוחש לשני ומדבר במגע, באהבה ובתשוקה. תקשורת ללא מילים. הכול היה סוער בפנים ומדוייק מבחוץ. היא נגעה וקיבלה, הוא נתן ועינג כמו חייה מורעבת שיצאה מכלוב.

מלקק כול טיפה ממנה, מנשק כול סנטימטר שלה. העונג לא נגמר והתעצם כול פעם. לא משנה כמה פעמים חוו אותו. היא מתכווצת סביבו ומצמידה אותו אליה עד שזה נגמר. 

ושזה נגמר הרעש מתחיל. הצעקות, הריבים והאוייבים שרק רוצים לקרוע אחד את השני ולא במובן המושך. 

עד שהרעש נפסק ונשארו לבד. שם השקט לא היה מקובל. שם היה רעש בפנים שרק רצה לצאת. שרק התגעגע לגוף שלה. שרק רצה עוד פעם אחת. לצעוק בשקט מוחלט