בדידותם של מספרים ראשוניים

מעבר יד מהיר הכניס את הראש למוכנות אבל הגוף שלה לא הגיב. היא לא כזאת, לבנה וונילית כמו הרקע של הבלוג הזה. 

זה כיף, זה מענג והיא נהנת אבל משהו חסר. כמו תבשיל. רק עם מלח ופלפל. טעים אבל טעון שיפור.

הנפש העדינה שלה תוכל להיות מושחרת?

לא נראה לי..

אבל זה לא אומר שלא אנסה..

היא סקרנית.

מעניין אם גם הדג ההוא בים, עם האופי ללא דופי ומשכמו (איך מודדים, לכיוון הראש או סנפיר הגב..?) ומעלה, הנדיב והאדיב ובעל סגולות בשלל צבעים, מעניין אם גם הדג ההוא מוצא את עצמו שוחה לבד ותוהה...

"אם יש כל כך הרבה דגים בים מה הסיכוי שידוגו דווקא אותי?"

ארוחת בוקר היא באמת הא.ב של היום.

כשאת במטבח ושקועה בערבוב וחיתוך סלט, עם הטיץ שלך והטוסיק העסיסי שלך, אני נכנס ומלקק שפתיים. קמתי רעב.

מה אתה עושה? שאלת כשהנחתי את הידיים עליך והתשובה שקיבלת הייתה צליל קריעת הטיץ. הבנת.

"תזהרי על האצבעות" אמרתי בעודי רוכן מתחתיך ומתחיל את שלי. כמה את טעימה לי... כמה רטובה ונוטפת את... 

כשהגעתי לשובע זמני, כי אני לא אצליח למצות את הרעב הזה, נעמדתי מאחוריך ואת כבר שעונה על השיש עם רגליים משקשקות. גמרת טוב מתוקה לחשתי לך בזמן שחדרתי ואספתי לך את השיער לקוקו שיהיה לי במה להחזיק בזמן שאני מזיין אותך. ממלא אותך. יד ביער ויד על המותן. כמו שאני אוהב להרגיש א. העור שלך...

כשגמרתי בקושי עמדת. טובה. 

"בוקר טוב מאמי. קפה?"

הסכר נפרץ, אחרי הרבה מאוד זמן שעמד בלחץ אבל כל מה שיצא זאת דמעה אחת. מרירה מאוד ועצובה.

לימדו אותי שגבר חזק לא מראה רגשות.  לא מראה פגיעות כי ינצלו את זה ואותו עד תם. אבל לא אמרו ולא סיפרו שינצלו ויפגעו גם כשתהיה אטום.

איפה הברק בעיניים? איפה התשוקה שלך?!

ברגע שעזבתי את המסכה הן חזרו. לא כי יורדות לי דמעות מדי פעם, כן גם בפומבי. זה הופך אותי לחלש? למושא ללעג? בעיני כאלה כן ובעיננ אחרים לא. אני מוצא את הכוח הזה אם הגעתי עד למקום שזה מוציא את זה ממני סימן שזה חשוב עליו.

הפסדתי כל כך הרבה כי פחדתי, כי נמנעתי וחסמתי את עצמי. אבל זה כמו לאכול את החיים בלי תבלינים.

חסר טעם.

אז אני רגיש, אני פתוח לרגש שלי וער מאוד למה קורה סביבו. זה אומר שלא אצליף בך כי היית ילדה רעה? לא. ממש ממש לא...

On a healed scratch

מיאו

אם נאמין ש...

המגע שהרגשנו לעולם לא יהיה טוב יותר מההוא, שהטעם שטעמנו לא יחזור לעולם, שאף זוג עיניים לא יביט עמוק כמו ההן ושאף שפתיים לא ינשקו כמו השפתיים ההן...

איך נוכל להתקדם מתהום העבר?

לפני כמה זמן החלקתי ימינה ונפלתי לסיפור אהבה. אז הסיפור נהפך לטרגי קצת יותר מיום ליום. והיום?

שוב, מחליק.

יותר מללקק שפתיים אחרי, הריח שנשמר על הזקן והשפם הוא ההיילייט שלי. הריח ושאריות הטעם שמלוות אחרי שסיימתי את עבודתי. 

לפעמים צריך קצת לקצר, זה רק אומר שאצטרך רענון של הטעם יותר....

"מה שלומך היום?"

מקור: "חשבתי עליך מהרגע שפקחתי עיניים, כל תנודת טלפון מקפיצה לי את הלב בציפייה להודעה ממך. אני מרגיש כמיהה אליך, למילים שלך, למחשבות שלך. אני רק רוצה ממך עוד ועוד"

תיקון אוטומטי: "בסדר, יום חם ומעייף אבל זהו אני בבית. מה את עושה בהמשך היום?"

"לא משהו מיוחד. אתה?"

מקור: "מחכה לך. מתענג על המילים שלך, קורא אותן והייתי שמח לשים את הידיים והפה שלי עליך עד שלא תזכרי איך קוראים לך"

תיקון אוטומטי: בבית, אולי אצפה בסרט ואקפל כביסה.

פאק יו פילטר