אובססיה #2 והסוף

לפני שנתיים. 8 בפברואר 2022 בשעה 22:16

(אני אוהבת לכתוב

תמיד כתבתי כשמשהו היה צריך לצאת ממני... כמו אלכוהול שיושב לא טוב כזה וצריך להקיא אותו..

הרבה זמן עבר מאז שעלה לי קיא כתיבה...

זה היה לי חסר...)

אובססיה זה דבר משעשע..

אני חושבת שסוף סוף אחרי 33 שנה שאני מהלכת על הכדור למדתי איך היא עובדת..

המצחיק באובססיה (לפני בכלל שמדברים על איך היא מתפתחת) זה איך שהיא נגמרת....

כשאת בתוך האובססיה, ממש ממש בתוכה.. כשהילד הקטן הזה לקח שליטה על לוח הבקרה שלך ומשחק עכשיו במקומך- לא משנה כמה יגידו לך שזה יעבור, כמה את יודעת את זה בעצמך! כי זו לא פעם ראשונה שאת אובססיבית למשהו הרי... פאק איט, מי לא היה?! זה חלק כל כך אנושי שלנו, שמוכיח לנו שאנחנו חיים, בעלי חיים ולא הרובוטים שאנחנו מנסים להיות כי אנחנו מפחדים להרגיש..

לא משנה כמה יגידו ותגידי - את לא תאמיני, את לא תראי את זה קורה, את בעין הסערה בטורנדו שלו...

אבל אז אחרי זמן מה, משהו יקרה...

או שיגיע משהו חדש-עניין חדש, שיעביר את הפוקוס אליו..

או...

שמושא האובססיה יחזור...

ורק כשאחד מהשניים יקרה את תוכלי להבין את מה שאמרו לך או שאת אמרת לעצמך- שזה יעבור...

הוא חוזר...ופתאום את באמת לא מבינה על מה היה הרעש... פתאום הוא נראה לך הרבה פחות מושך... הרבה פחות מעניין..

הגלים של החום כשאת מדברת איתו אינם..

הריגוש לא קיים..

הוא סתם שם..

הוא הפך להיות סתם....