עלילות של לילית

מה תודה?

תתכופפי.

מה זה הדבר היפה הזה...? ליד הניק שלי?

נו זה, בתוך סוגריים מסולסלים.

{משוייכת!}

מתלהבת יותר מידי!

עשיתי משהו שהפריע לו ממש.

אמרתי משהו (בהודעות. ככה יוצא שהכל בהודעות).

אבל ממש הפריע.

הוא היה מוכן לחתוך הכל באותו רגע.

קשר שבנינו בדם ויזע, איזה שבוע לפחות. (אוקי, אני יכולה לצחוק קצת גם במצבים קשים, אבל שלא תחשבו שזה היה קל).

באמת. הוא אפילו "עזב את הצ'אט" (רק ביטוי) לכמה דקות ארוכות.

מזל שיש המון זיכרון בטלפונים החדשים.

כמעט עם דמעות, הרסתי לו את הטלפון עם איזה 10334873 הודעות. בלי להגזים.

אבל הוא חזר.

נתן לי עונש מיידי שאצלם ואשלח לו ביצוע. באמת עונש. (לא אשתף. סתם כי זה בינינו).

אבל חזר.

סלח לי.

אבל אני. אני קשה לי לסגור דברים בהודעות. (גם אם נפתחו בודעות).

עכשיו אדאג ואחשוב על זה, לפחות עד שנפגש. עד שאראה שכלום לא השתנה. עד שארגיש שוב את הכאב שהוא נותן לי במתנה. עד שארגיש אותו בתוכי. עמוק. כשזה כואב. אז ארגע.

אבל זה עליי. זאת אני. אתמודד. באמת שזו גם ככה אשמתי.

העיקר שסלח לי.

תודה שולט שלי!

מאיפה להתחיל?

נתחיל מזה שלא הייתה לי מערכת יחסים ארוכה יותר מחצי שנה. לא הייתה. בחיים.

החיים עכשיו אחרים. אני מתחילה הכל מחדש... לטוב ולרע.

אני מרגישה שאני פשוט יותר מודעת לכל מה שלא בסדר בי.

בכל מקרה. איך מתחילים?

איפה מתחילה מערכת יחסים לא שוויונית. ובואו נסגור לרגע שזה מה שאני רוצה. אני לא מחפשת לוותר על העצמאות שלי, הקריירה, החיים, אבל גם לא רוצה שוויון.

אני יודעת איך אני מתחילה. בלהתמסר. ממש אבל. אין לי באמצע. או 100 או 0. ואני עוברת ביניהם יותר מידי מהר.

דווקא פה זה אולי יותר טוב. דווקא בבדסמ, לפחות חלק מזה, מתאים יותר. אני יודעת שיש פה שלא יסכימו, או לפחות מעדיפים לעשות את זה אחרת. אבל על זה אנחנו נקרא בבלוג שלהם. זה שלי פה.

הנה הבעיה. מה עושים כשאני על 100... אבל הוא מתקדם בקצב רגיל?

מה זה הקצב הרגיל הזה?

כאילו אני שמחה שאני יודעת איך אני מרגישה אותו בגרון, הרבה לפני שטעמתי את השפתיים שלו. זה הקטע שלי. וכנראה גם שלו. (או שהוא סתם מנצל אותי מינית. שזה סבבה, כרגע אני נהנית לזה, כנראה יותר ממנו).

אבל מה השלב הבא?

עכשיו נכיר? נדבר קצת על המשפחות והחברים שלנו? נחלוק כמה שיחות עמוקות וכאובות על העבר שלנו? נצא לסרט?

כאילו, סרט?!

לכו אצלי כמה פוסטים אחורה... אחרי הסשן (והסקס) שהיו בפעם האחרונה, איך אני אוותר על זה כדי ללכת לסרט?! (ולא, אין זמן בנוסף. זה אף פעם לא מספיק, אז אוטומטית זה במקום).

לא. באמת. תספרו לי. בבקשה.

הרי בשלב מסויים (איתו או עם הבא אחריו) אנחנו נצטרך לדבר על העתיד. או בכלל על משהו שאינו קשור לסקס או בדסמ. נצטרך לתכנן יציאה משותפת עם חברים...

אין לי פואנטה. אני לא בטוחה לאן אני הולכת עם זה... אבל זה בדיוק מדגיש את המצב.

לא יודעת איך מתחילים.

לא יודעת איך ממשיכים מכאן.

נ.ב. בבקשה תחסכו ממני את כל ה"את קודם כל בן אדם ורק אחר כך נשלטת". כאילו אם זה הדבר הראשון שחשבתם... אני כנראה לא מסכימה איתכם, או לפחות עדיין לא מוכנה לדעה הזאת... אשמח למשהו אחר.

ובכלל. אולי סתם בא לי תשומי. השולט שלי עובד ולא דיבר איתי מהבוקר.

בא לי לנהל איתו שיחות עמוקות. לא רק כמה אני אוהבת את הזין שלו.

בזמן שאני מביטה לו בעיניים. לא במבט מושפל.

בא לי שיחבק, ינשק וילטף. לא שיכה, יצליף ויסתור.

בא לי לאהוב אותו... ולא רק להעריץ.

...

...

...

נראה לכם באמת? מה אני, סוטה?!

אז שמתי לב שהפוסט הקודם שלי יצא ממש, אבל ממש ארוך.

הנה תקציר בכמה מילים.

שולט.

בדסמ, בדסמ.

הקדמה ממש קלה לגולדן שוואר שעתיד לבוא.

עוד בדסמ.

צעצועים.

סקס מדהים (שבעיניי הוא גם קצת התחלה של אפטר קייר).

ספנק לסיכום.

זהו.

מה? אני? אני ותיקה בבדסמ.

15 שנים פלוס מינוס. (נתעלם מההפסקה הארוכה באמצע).

היום הבנתי. לא הייתי בפנים. לא באמת. תמיד התהלכתי על הקצה... התהלכתי על הקצה, אבל לא נפלתי לתהום.

בפעם שעברה, הוא נדנד אותי קלות וכמעט נפלתי לרגע.

ספנק חזק פה. משיכה בשיער שם. מכות קלות עם הקרופ.

נחמד כל הבדסמ הזה. כל כך נחמד שבחרתי לאבד איזון והתחלתי ליפול.

היום נפגשנו שוב. בצהריים. אני בחורה של ערב ולילה. צהריים זה זמן מת בשבילי. או כך חשבתי. בתמימות.

"20 דקות אצלך. רוצה?" - הוא שאל.

הוא ידע שאני רוצה. רק מוודא שהצלחתי לפנות זמן מהעבודה.

"ממש!" - עניתי. לא תשובה טובה, בדיעבד... אבל אין מילה שהייתה באמת מעבירה כמה רציתי. אז גם זה עובד.

"יש העדפות לבוש?" - שאלתי.

"רק פלאג וחוטיני".

😳

לפני שהוא עלה במדרגות, הוא אמר שאפתח קצת את הדלת ואחכה לו על ארבע על המיטה.

עד עכשיו רק קראתי כאלה בכלוב. בהמון קנאה. (אני מניחה שגרמתי למישהי אחרת לקנא. גם לך יגיע 😄 ).

הוא נכנס. לתוך הבית. עדיין מוקדם לכניסות אחרות :)

מכאן, הזיכרון שלי מעורפל. באמת, הרבה דברים קרו וכולם כל כך נעימים שאין מצב שאתאר את כולם.

הוא התחיל עם הידיים. קצת לחמם את הישבן. קצת לשחק עם הפלאג.

אחר כך הגיע הקרופ. שהשארתי במקום גלוי, בלי שביקש. כזאת אני.

לא מזמן סיפרתי לו שמכות בכפות רגליים מלחיצות אותי. אז הוא הגיע גם לשם. אבל בעיקר זה היה על התחת וקצת על הגב.

אני חושבת שהוא עדיין בוחן אותי. איפה הסף כאב שלי? מה מהפיתולים שלי כי בא לי שיפסיק - כדי שיוכל להמשיך עוד קצת, ומה סתם תגובה של הפתעה.

מה הקולות של התרגשות ומה של כאב (אלה ממש דומים ולא במקרה). איך אני נשמעת כשאני מבקשת שיפסיק, כדי שיוכל להעלות עוצמה. איך אני נשמעת כשאני באמת לא יכולה יותר, כדי לשאול אותי אם אמרתי משהו ולהגיד לי שאפסיק לזוז... לפני המכה הבאה.

אחרי שהוא היה מסופק מהצורות על העור שלי, הוא הניח את הקרופ. (אני סתם מאלתרת. אין לי מושג למה הוא הניח את הקרופ. הייתי באופוריה וזה לא שיכולתי לראות את העור של התחת והגב שלי).

הוא עשה עוד דברים. נראה לי.

בשלב מסויים, הוא הצהיר שהוא הולך להשתין ואמר לי לא לזוז.

דיברנו על גולדן שאוור. אני יודעת שזה יגיע בסוף. אבל לא היום. (לא נראה לי שממש יש לנו זמן לזה גם - לא משנה).

אבל קיוויתי שמשהו ספציפי יקרה וזה מה שקרה.

הוא חזר עם הטיפות האחרונות. אולי לראות איך אגיב במציאות. אבל כנראה פשוט כי זה מה שהיה בא לו באותו הרגע.

ואיך הגבתי? כאילו לא שתיתי כבר 3 ימים. איך עוד יכולתי להגיב?!

הזין שלו כל כך קרוב!

אבל במקום הוא ציווה עליי ללקק. את הביצים (למה אני לא אוהבת את המילה הזאת?).

לא בטוחה למה זו הפעם הראשונה שעשיתי את זה בחיי. אבל זה מה יש. ולא, זה לא הדבר האהוב עליי. גם את זה הוא ידע. ולא שאל אותי. (שאת זה אני כן אוהבת 😄 ).

אני לא בטוחה בסדר הדברים... אבל נראה לי שאחרי זה הוא דגדג לי קצת בגרון... עם הזין היפה והגדול הזה שלו.

כמה שחיכיתי לזה!!!

ואז הוא התחיל להתעלל בי.

הראיתי לו (לבקשתו) איפה הצעצועים שלי נמצאים.

אגב, חצי מהזמן הייתי עם עיניים עצומות. או עם הראש למטה ותחת למעלה. אז לא ראיתי הרבה.

אני יודעת שהיה שם ויברטוב (רוטט ומסתובב!) אחד. ודילדו בגודל מלא, אחד.

תוך כדי זה, יש עוד קצת ספנקים פה ושם ועוד כל מיני דברים.

אם שאלתם את עצמכם למה זו התעללות... אז ככה. לא מתה על צעצועים (וזה לא שהוא היה עדין 😅). אבל זאת לא הבעיה... יש זין יפה וחזק ממש כאן לידי. זין שחלמתי עליו בהקיץ כבר ימים. התעוררתי והלכתי לישון עם מחשבות על הזין הזה.

מה אני מקבלת במקום...? צעצועים.

אני לא מתלוננת (במיוחד כי הוא הולך לקרוא את הפוסט הזה, אז לא מתלוננת). רק משתפת פה את הסבל שחוויתי.

אבל אז זה הגיע. אחרי נצח של עינויים בצעצועים. כל כך שווה את ההמתנה!

אני עדיין לא שאלתי אותו אם הוא שם לב להבדל שהתרחש בי כשקרתה ההחלפה הזאת בין הדילדו לזין שלו.

החיוך שעלה לי על הפנים, במקום ההבאה המאוכזבת שהייתה לדילדו.

ההנאה שהתפשטה בכל הגוף, בשניה שהוא נגע בי, עוד לפני שנכנס.

הקולות. כאילות עשיתי קולות גם עם הדילדו. אני לא זונה שקטה במיוחד... אבל להבדל בקולות בטח גם השכנים שמו לב.

האמת, הרגשתי הקלה.

לא יודעת. אנחנו בכלוב. זה כולה סקס. אבל זה לא. זו הייתה תחילתו של האפטר קייר בשבילי. כל כך נעים לי כשהוא בפנים.

גם כשזה חזק מידי (אבל לא מידי). גם כשהוא מושך לי בשיער. או במיוחד כשהוא מושך לי בשיער.

אחרי לא מאט זמן שזיין אותי בשלוש או ארבע תנוחות שונות כרצונו. (לא מאט זמן, אבל אף פעם לא יהיה לי מספיק).

הוא שאל אותי איפה אני רוצה שיגמור.

אני צריכה להתחיל להתכונן מראש לשאלה הזאת. להשאיר שליף מתחת לכרית או כתוב על היד או משהו.

הוא נותן לי את זכות הבחירה, וכל מה שאני יכולה להגיד זה "איפה שאתה רוצה".

אני באמת לא ידעתי מה אני רוצה. אבל הוא ידע.

זה היה ממש טעים!

הוא בדק את השעון וראה שיש לו רק כמה דקות. :(

ביקשתי שישאר איתי במיטה עוד קצת. הוא ליטף לי את הראש. זה היה נחמד.

אני רוצה שילטף לי את הפנים. יש משהו ממש נעים בזה בשבילי. מרגיע. יותר מאשר ליטופים על השיער. אולי אבקש במפורש בפעם הבאה. אולי הוא יסכים.

כשהוא קם להתלבש, הוא נתן לי ספנק נוסף בעוצמה בינונית.

"אפשר בבקשה עוד אחד?" - ביקשתי.

"התחת שלך כבר מספיק אדום". - הוא אמר תוך כדי שהתלבש.

"לא. הוא לא." - מחיתי בתחינה - " עוד אחד. אחרון. בבקשה?"

"הוא אדום. תלכי למראה ותסתכלי."

הסתובבתי עם הראש ממש רחוק, כאילו אני יכולה לראות ככה משהו.

"הוא לא אדום מספיק. בבקשה. אחרון".

יש לי קצת כוח שכנוע :)

תודה.

תודה שולט שלי!

זה היה מדהים!

ותודה לך שאתה מגלה לי את עצמי מחדש!

אז הייתי אמיצה. ראיתי בלוגים אחרים על זה לאחרונה.

הבקשה הכי קשה (לפחות בהתחלה) בקשר שכזה...

אחרי כל ההשפלות, הכאב, הסקס החזק (אולי אפרט על כל הטוב הזה מתישהו בערב).. אחרי כל זה...

הייתי אמיצה. וביקשתי חיבוק.

נראה לי שהיה לו חיוך קל. כאילו צוחק מאט על ההיסוס שלי.

תודה לך שולט שלי! הייתה מדהים!

אז ככה. אולי מחר סופסוף אפגש איתו שוב.

לא יכולה כבר לחכות לכל מה שהוא יעשה לי!

הוא עושה לי כל כך טוב!

ההמתנה הזאת היא סבל. סבל קצת מתוק, אבל באמת עינוי לשמו.

ומה אני עושה? במקום ללכת להשיח את דעתי באיזו סדרה או משחק מחשב.

יושבת פה ומתענה על הסיפורים בכלוב. של כמה שכיף לכן עם השולטים שלכן. והקולר הרשמי. ושהם מזיינים אתכן בדיוק ככה. ומכאיבים לכן בדיוק איך שאני רוצה.

ואני אפילו לא יכולה לדבר איתו. כדי שיספר לי את כל מה שיעשה לי מחר. (כי הוא עם חברים. לא מפריעה).

זהו. די.

שיגיע כבר!

לקח יומיים.

ביומיים בלבד,

עברתי מ - יקח הרבה זמן ששולט יגיד לי מה לעשות כשהוא לא שם. שיתן לי משימות מיניות באמצע יום עבודה. כי הוא לא שם. מה זה משנה בכלל?!

עברתי ל - לא בא לי לעשות שום דבר שהוא לא ציווה עליי. אני קצת אבודה כשהוא לא מדבר איתי. יושבת, בוהה בטלפון ומחכה להוראות ממנו.

למי שממש מתעניין בהסבר. ולפני שתבקרו אותי בתגובות, או (וזה עדיף לי) בלב. הנה כמה הסברים.

אני בעולם השליטה יותר מידי זמן (חיים חדשים = פרופיל חדש. הקודם היה מ2005). אבל אני בהחלט מגלה את עצמי מחדש.

אני גם הולכת לפי קווים כלליים של מה שנראה לי. אבל בסופו של דבר, אני אתאים את עצמי לשולט. זה הקטע שלי. בתור נשלטת.