לפני שנתיים. 11 בדצמבר 2021 בשעה 11:26
קודם כל, זה כמעט משעשע כמה שהמילים האלה דומות. אבל הפוסט לא על זה.
שנים שהייתי לבד. הרבה שנים. לגמריי לבד (מבחינה של זוגיות. כי היו סטוצים, ממש מאט וכמובן שיש חברים וחברות... אבל מבחינה של זוגיות - לבד).
היו סיבות טובות... או סתם יצא ככה.
לימודים (מאוד ארוכים), הישרדות כלכלית, קריירה, שינוי מין ועוד הרבה עבודה עצמית ופשוט חוסר זמן וחשק.
הנקודה היא, בכל הזמן הזה, הצלחתי לשכוח מה זה מערכת יחסים. איך זה לא להיות לבד. התרגלתי? אולי.
בזמן הזה, הצלחתי להתכחש לכל הרצונות, הצרכים והתשוקות שיש לי.
לפני חודשיים, סיימתי מערכת יחסים (ראשונה מזה עשור) - שנמשכה חודשיים.
זה נתן פתח קטן. סדק צר. הזכיר לי ולו רק במעט את כל אותם הדברים.
הקשר לא היה בדסמי בהגדרתו, אבל היו בו נגיעות.
לא חשבתי שאני עדיין בבדסמ. שאני עדיין מעוניינת. זה משהו שעשיתי פעם (המון! אבל פעם).
אוח ההכחשה.
אז מה קרה בעצם. המערכת יחסים הזכירה לי שאני לא בהכרח רוצה להיות לבד.
הנגיעות הבדסמיות, גרמו לי (בשילוב עם עוד דברים - לא קשורים) לחזור לכלוב.
ואז...
שיחה אחת, שאני יכולה להגדיר רק בתור סקסטינג בדסמי. או סשן בהתכתבות...
התכתבות אחת, השאירה אותי משתוקקת! צמאה! רעבה!
רק "תבקשי יפה", אחד. ואז "ילדה טובה" פה ושם... וזהו. לא יכולה להכחיש יותר. לא מצליחה לשכוח, אפילו לשניה. להתנער מזה ולו לרגע. להתרכז במשהו אחר.
כל היום, הראש שלי בסשן ההוא. או בסשן אחר כלשהו שאני מדיימת.
כל היום, הגוף שלי מתכווץ ומשתחרר, כאילו מישהו מושך בעדינות, אבל בהפתעה, בכל מיני חוטים בלתי נראים.
זה נעים!
מבלבל!
מדליק!
מטריף!
אני רוצה!!!
