* סיפו זה הוא פרי דמיון, בלהבלה, בלה בלה...
יום כלשהו, בשעות הערב:
פעם ראשונה שקבעתי עם מישהו אצלי בבית בדייט הראשון.
היה בו משהו משרה בטחון. מהרגע הראשון התמסרתי לו. כמו בסרטים (רגע, יש סרטים כאלה?).
עכשיו כשהוא חיפש חניה, באו כל החרדות. מה אם הוא איזה רוצח סדרתי. מה אם הוא סתם משעמם. זהו, היו רק שני חרדות, אבל משמעותיות כאלה.
בכל מקרה. זה כבר קורה. מאוחר מידי לבטל. במיוחד אחרי שחיכיתי לזה כל כך. אחרי מעל שבוע של התכתבות שגובלת בפורנו בדסמי.
לפתע הטלפון התריע על הודעה ממנו (כבר שמתי לו צליל משלו, שאדע לענות לו תמיד).
"חניתי. תפתחי קצת את הדלת ותחכי לי על ארבע על המיטה."
דלת פתוחה? לא נראה לי... שלא יעבור איזה שכן חטטן וינסה להיכנס להבין "אולי קרה לה משהו"...
אז עניתי: "מעדיפה שלא להשאיר ככה את הדלת... אולי נשמור את זה לפעם אחרת?"
הוא הגיב כמעט מיד. הקליד מהר? היה מוכן להודעה שלי? אני מנתחת דברים יותר מידי? (כן לאחרון, השאר לא יודעת).
"מבין. מקבל. הרי זה ערב של לעשות את מה שאת רוצה".
אוקי. אולי זו לא התשובה שהוא היה רוצה לקבל... אולי גם אקבל על זה "משהו" אחר כך.
אחרי פחות מדקה הוא צלצל בדלת. כבר חיכיתי ליד ומיד פתחתי.
"מה שלומך?" הוא שאל בנימוס ומסר לי את הג'קט שלו.
"אני בסדר. איך אתה?" - תליתי את הז'קט וכיוונתי אותו לכיוון הסלון שיוכל לשבת. "להביא לך משהו לשתות?"
"לא, תודה. אני לא נשאר הרבה". - הוא אמר ונכנס לסלון. הוא התיישב באמצע הספה. נפרס עליה. ידיים פרוסות על המשענת.
"שניה. מה לא להרבה זמן?" מלמלתי, "אבל אמרת שיהיה מספיק זמן ל..." עצרתי את עצמי, קצת נבוכה לחזור בעל פה, במפגש עיניים, את מה שהתכתבנו עליו, "לכל מיני דברים." סיימתי בצורה מתחמקת.
"זה היה לפני שהערב הזה הפך לערב שבו עושים את מה שאת אומרת... ולא ,כל מיני דברים, שזה מה שאני אמרתי". - הוא שם דגש על מילים מסויימות (מודגשות, דא).
"מה בגלל הדלת?" - אמרתי חצי בהפתעה וחצי בקול מתבכיין. "אבל..." התחלתי, מיד לנסות להסביר על השכנים ועל מחירי החסה בשטחים, או משהו...
"שששש..." - הוא שם אצבע על השפתיים... ואז הזיז אותה וסימן לי לבוא.
באתי אליו.
הוא הצביע על הרצפה.
התיישבתי.
"עכשיו אני אשאל. כי זה, מסתבר, סוג הערב שיש לנו. האם את מוכנה לעשות את מה שאומר ורק את מה שאומר?"
"כן."
"יופי. פה גדול..." - הוא אמר, כמעט כמו שאומרים "אווירון", כשמאכילים ילדים.
פתחתי.
הוא פתח את המכנס. הוריד אותו רק מספיק. ודחף לי אותו לגרון.
כבר עמד לו. עוד לא עשיתי כלום 🤩.
במשך כ30 דקות הבאות, נשארנו בתנוחה הזאת. לפעמים הוא חנק אותי מבפנים, לפעמים הזיז את הראש שלי בקצב אחיד. לפעמים, נתן לי לעשות מה שבא לי, בלי הוראות, כשיד אחת שלו מונחת על הראש שלי, לא מכוונת, פשוט שם.
שלושים דקות. זה הרגיש כמו נצח! זה נגמר מהר מידי!
לפני שגמר, הוא נעמד והורה לי לא לבלוע עד שיגיד.
הפה שלי התמלא עד גדותיו.
הוא הרים את המכנס וסגר אותו. ואז הסתכל עליי והתחיל לדבר:
"קודם כל, אני רוצה שתביני. העונש הזה, הוא יותר ממה שבאמת מגיע לך. אבל הוא היה הכרחי. את צריכה ללמוד. ככה, זה יהיה שיעור שיהיה לך קשה לשכוח. נכון? בעצם אל תעני.
אני רוצה גם לציין, שאני לא כועס עלייך. גם קודם לא כעסתי. אבל שוב, העונש היה הכרחי. בפעם הבאה את תעשי את מה שאגיד לך. או לפחות תחשבי קצת יותר זמן עד שתסרבי לי.
דבר אחרון. למקרה שיש לך סיבה באמת טובה לסירוב שלך. אני אקשיב לה. תכתבי לי אותה מחר בצהריים. עד אז, אני לא רוצה שתשלחי לי הודעות.
תבלעי."
ישבתי שם על הברכיים. פה מלא. דמעה ברחה לי מהעין, כי זה נהיה קצת קשה לנשום, בשלב מסויים.
בלעתי.
"ילדה טובה" הוא אמר. התקופף ונישק לי בעדינות את המצח.
יום אחרי 12:00 :
כל היום העברתי עם הטלפון, כשהשיחה איתו פתוחה בווטספ. חשבתי על כל התירוצים והסיבות. לבסוף שלחתי:
"הייתה לי סיבה לסירוב. אבל לא טובה. תרצה לשמוע אותה בכל זאת?".
"כן."
התכתבנו עוד קצת. הסברתי לו על עניין השכנים, מהחששות שלי. לא דברים מיוחדים באמת. השכונה שלי סך הכל טובה. ואני לא בקומה נמוכה בשביל שעוברי אורח אקראיים יהוו בעייה.
השיחה המשיכה.
אף אחד מאיתנו לא הזכיר את אתמול. ההתעללות. זה היה אכזרי. אחרי כל הסשנים שתיארנו בשיחות שלנו. אחרי כמה שרציתי להרגיש אותו עמוק בפנים (ולא בגרון). אחרי כל זה. הוא בקושי נגע בי. גמר לי בפה. והלך.
השיחה זרמה כרגיל. חוץ מזה שחשבתי פעמיים לפני כל תשובה... והתנסחתי "טוב" יותר. אחרי עוד קצת, אזרתי אומץ (ולא יכולתי להתאפק יותר ) ושאלתי:
"אז... כאילו... מתי אתה בא שוב?"
"אני יכול הערב בשמונה. רוצה?"
"כן! בבקשה." - התרגשתי שוב כמו לפני הפעם הקודמת.
"יופי. תלכי להתארגן. תלבשי משהו פשוט בשבילי. שמלה כלשהי לבחירתך. בלי כלום מתחת".
"אוקי".
שוב אנחנו ברגע הזה, 5 דקות לפני. הוא בטח כבר חונה. הפעם אין חששות. רק התרגשות. התלהבות. ושוב הודעה:
"אני אצלצל בדלת ואתן ואתן לך חצי דקה שתפתחי את הדלת ותעברי למצב התחלתי על המיטה, גב לדלת".
מצב התחלתי זה על ארבע, אצלו. "גב"? באמת. לא תחת. טוב נו :)
"תודה". זה היה מאוד מתחשב מצידו...
צלצול בדלת. פתחתי ועברתי למיטה.
לאחר המתנה של נצח. או קצת פחות מדקה. הוא נכנס. תלה את הז'קט. והתקדם לכיוון החדר.
הקשבתי למתרחש. כל צעד שלו לכיוון שלי, שלח בי צמרמורת קלה.
הוא הניח משהו כבד ליד המיטה. תיק נשיאה? למה כזה כבד?
הוא הרים את השמלה.
ספאנק!
נאנחנתי בקול. זה היה מפתיע. והתחלנו די חזק.
ספאנק! ספאנק!
הפעם הייתי מוכנה. לא הוצאתי קול.
הוא התרחק ממני מאט והתחיל להוציא דברים מהתיק.
מהרעש ששמעתי, היו שם חבלים, משהו עם שרשראות, שוט או כמה... ועוד דברים. לא הסתובבתי. הוא לא נתן לי אישור.
לפתע משהו חתך את האוויר. משהו חד. חתך בשריקה קלה. קיין?
הבנתי ורק אז הרגשתי. תחושה קלה של שורף, מהולה בקצת חום... ועוד משהו.
הוצאתי קול יבבה. זזתי קצת, אבל חזרתי למקום.
"מוכנה לעוד? רוצה שאחליש קצת?" - הוא שאל, בזמן שהוא הניף את הקיין לידי באוויר. רק עושה את קולות השריקה. ובכל פעם, הגוף שלי רועד מאט בניסיון לברוח. אבל אני נשארת במקום.
"איך שאתה תרצה".
"ילדה טובה".
שריקה, מכה. שריקה, מכה.
במכה הרביעית, נשכבתי על הבטן ובאתי להתסיר את התחת. לא תנועה חכמה. זה היה אינסטינקטיבי. ניסיתי להסתיר את התחת, אבל מיד הרחקתי את היד. הרגשתי משהו רטוב.
באותה השניה, שמעתי רעש שרמז שהוא התעסק בדברים שהוציא מהתיק. הוא התכוון שזו תהיה המכה האחרונה.
"יש... יש לי דם?" שאלתי בהיסוס. זה כאב. מאוד. אבל לא עד כדי כך.
"לא הרבה, רק כמה טיפות. תשאירי את הידיים שלך ככה. שלא תלכלכי את המצעים." אחרי עוד שניה של התעסקות, הוא אמר "זה ישרוף קצת".
הוא הניח משהו ספוג כהל על הפצעים שנוצרו.
נאחנתי קלות. תחושה נעימה. כנראה הכי קרוב למדיקל שאגיע בחיים שלי שוב. נסתפק בזה.
לאחר מכן, הוא ניגב לי את הדיים, לנקות מהם את הטיפות דם.
"אז מה נעשה איתך שאת זזה ככה?"
"סליחה. זה ממש כאב" - מילמלתי.
"עמדת בזה בגבורה, בשביל הפעם הראשונה שלך. פעם הבאה תצליחי יותר". - שמעתי אותו מחייך מאט.
שמעתי אותו מוציא עוד משהו מהערמה. שרשראות דקות.
"תורידי את השמלה ותשימי כרית מתחת לבטן שלך. אולי אפילו שניים, לאורך הבטן. אמרת שהחזה שלך ממש רגיש וקצת כואב נכון?" (זה בגלל ההורמונים).
"כן... אבל למה..." - באתי לברר למה הוא שואל, אבל הבנתי. השרשראות זה צובטי פטמות.
"אם יש משהו שתרצי שאני לא אעשה, כדאי שתגידי לי".
"אולי, לא... ", התחלתי ממש בלחש, אבל עצרתי את עצמי.
"אמרת משהו?" - הוא שאל כשהוא נעמד מול הראש שלי ומכוון אליי את הצובטים.
"כן. סליחה. לא התכוונתי."
"ילדה טובה. מבינה שלא כדאי לשקר. רוצה שלא אשים את הצובטים?"
"רוצה... רוצה שתעשה מה שאתה רוצה."
"תשובה מצויינת, תעלי קצת." - לאחר מכן הוא חיבר לי את הצובטים. כאב חד התפזר בכל פלג גוף עליון. אחרי שניה הכאב התמקד. אחרי עוד כמה שניות, הוא הפך לכאב רקע. או שזה לקח יותר זמן.
בינתיים הוא סידר אותי על המיטה. שני כריות מתחת לבטן, לאורך. הראש נשען על הידיים. האגן קצת מרחף באוויר והרגליים על המיטה. הוא פיסק את הרגליים מאט.
"אל תזוזי - זה לא יכאב". הוא אמר והתחיל לעשות משהו עם חבלים ומוט עץ כלשהו.
בסיום תהליך יחסית קצר ומאוד יעיל. מקל עץ היה מחובר לא רחוק מהקרסוליים שלי, עם חבלים. גם את החבלים הוא חיבר למשהו (למיטה או השולחן/ספרייה ליד). הוא חיבר את הידיים אחת לשנייה, קצת מתחת למרפק. עדיין משענת נוחה לראש. גם את זה הוא איגן למיטה.
"עכשיו. את ממש תרצי לזוז. במיוחד שאת קשורה. שתדעי, שכל פעם שתזוזי, זה יהפוך ליותר ויותר ארוך. לחלק הבא, יש גבול של כמה תוכלי לספוג, אז ממליץ לך לא לזוז כלל."
אחרי המילים האלה, הוא "הדביק" משהו על החלק הפנימי של הירחיים שלי. מיד זיהיתי את התחושה. אלקטרודות. עברו מעל עשר שנים מאז הסשן האחרון שלי שכלל חשמל. אבל זו תחושה שלא שוכחים.
את מה שקרה אחרי, אני זוכרת במעורפל.
אם אנסה לתאר את זה בלי תיאורים גרפיים או סתם מוגזמים, זה יהיה משהו כזה. למשך כמה דקות (שהרגישו אינסופיות), הוא הצליף בי עם שוט זנבות רגיל, בעיקר באיזור הגב. במקביל כל קצת זמן, הוא העלה את העוצמה של החשמל. זזתי אולי רק פעמיים.
אחרי זה, הוא הוריד את העוצמה לרמה השניה (או משהו).שמעתי אותו מניח את השוט. לפני שהסתובב אלי בחזרה, הוא אמר " אחרי המכה הבאה, אני מרשה לך לזוז".
עד אותו הרגע, חשבתי שכשמזהירים אותי לא לזוז, זה אומר שיקרה משהו "מפחיד"... לא הייתי בטוחה איך להתייחס לאישור לזוז(!).
למזלי, לא היה לי זמן להחליט.
שריקה... מכה!
כמה שניות, התפתלתי על המיטה. מוגבלת על ידי המוט והחבלים. דמעות בודדות ברחו לי מעיניים. לא בכיתי. זה רפלקס כזה.
הרגשתי טיפה חמה של דם, זורמת לי על הירך.
הוא ניתק את החשמל.
שמעתי רעש של אריזה של קונדום. המיכל של החומר סיכה.
ואז, תחושה של גן עדן! (סיפור שלי, אני אתאר חדירה אנאלית איך שאני רוצה!!!)
אחרי הרבה (אבל לא מספיק) זמן, הוא משך לי חזק בשיער. ביד השניה, הוא שחרר את החבל שאיגן את הידיים למיטה. ואז, כשהזדקפתי לאחור. בהפתעה. ובכוח. הוא משך בשרשרת של צבטי הפטמות.
כאב והנאה מלאו לי את הגוף במידה שווה.
אחרי רגע, הרגשתי איך הוא גומר.
הוא לקח אליו את היד שהחזיקה אותי. נפלתי על המיטה.
הוא התיר בקלות את כל החבלים.
עבר עם אלכוהול, על הפצע החדש על התחת שלי... או שזה עוד הקודם שנפתח שוב. מי סופר?
נשכב על המיטה ליד הראש שלי. הניח את הראש שלי על הרגל שלו וישב ככה דקות, מלטף לי את הפנים והשיער.
לפעמים, עובר עם אצבע על החיוך שהיה מרוח לי על הפנים, והרגשתי איך גם הוא מחייך.
אחרי שהתחלתי לחזור לעצמי, הוא הרים את הראש שלי כך שהמבטים שלנו יפגשו. הוא חייך. "אז איך את מעדיפה: ערב שבו עושים מה שאת רוצה, או ערב שבו עושים את מה שאני רוצה?"
"רק אתה" אמרתי, עדיין מחייכת, " רק אתה".
