לבסוף קיבלתי ציון 'עובר' ואחרי זה 'טוב מאוד' וזה היה מחיר יקר ששולם עבור משהו טוב.
חוץ מזה שהיא הייתה מרוצה מאיך שאני נראה, מאיך שאני מדבר ומאיך שאני מעצבן, היא הייתה מרוצה שיש כימיה.
ושיש כימיה זה הכי כיף, הכי נכון שיש.
אז עמדתי והסתובבתי והתכופפתי וזחלתי וכאב לי וחייכתי וראיתי מולי את מד העונג שבה עולה והתענגתי גם אני על זה.
המילים היחידות שבחרתי להשתמש בהם באותו הרגע זה היה 'אלילה, תודה, תודה אלילה'. לא היה שום צורך וורבלי ליותר מזה.
רציתי לומר לה, כשאת שואלת אם זה כואב אני לא יודע מה לענות, זה אמור לכאוב עד שיהיו לי דמעות? או עד שתכאב לך היד? כל הנשיות שבך זה מידה אקסטרה סמול, כמה כוח כבר יש לך בזרוע, כמה.
שהגוף שלי מפרפר, מתייפח, החזה עולה ויורד את מרימה לי את הראש ותוקעת בי מבט של ניצחון ושהאנרגיה הזו פוגשת בי יש ניצוצות כמו ברגעים האלו שאנחנו חיים עבורם.
בשניה שאני מתלבש ונילי אני מחזיר לעצמי את כל הגבריות, אני מחבק אותה על מלא, על אמת וברור לנו שזאת הצגה פרטית, מופע יחיד ללא קהל.
כשאני מתניע ומתחיל לשחזר את כל הדמויות והמקומות שהסכמתי בהם ללכת עבורה אני מתמלא גאווה על עצמי, גם קצת שחצנות, קצת אפילו מתנשא על נשים אחרות שאף פעם לא יהיו כמוה.
אז מהרכב אני מחייג לנשלטת שלי, שהיא קודם נשלטת ומדי פעם אני ממציא לה שם כזה, כמו סוזנה, עדנה או מה שבא לא תמיד צריך לזכור.
והיא לא ענתה, חמודה, יש לך רבע שעה להגיב כי אני בסופר ואני רוצה לקנות לך מתנה ואני מתלבט איזו יצירה אני אעשה ממך היום כשאגיע אליך, שלושה חורים שצריך לפסל בו זמנית במלפפון קישוא וחתיכת גזר.
http://mizbala.com/_uploads/images/2014/04/rinashit.jpg
לא#נוח#לי#לבוא
