אותיות פורחות באוויר

לא.

לא.

לא.

היא מסרבת לעוד אחד, אפילו לא טורחת להודיע לו שלא עבר לשלב הבא, לא לא ולא.
ההוא קטן מדי, ההוא רחוק מדי, זה טיפש מדי ויש את ההוא השחצן, ואת זה שבא מהשמאל, ואת זה שמזכיר את המורה שלה או את האקס שלה, את כולם היא מתייגת כזכרים חרמנים רעבים ונואשים ועוד לילה היא מתעוררת כשהיא לבד.

לא תמכור את עצמה לאף אחד, היא צריכה מישהו מדויק, בדיוק כמו שהיא יודעת, כמו שהיא מרגישה באינטואציה של אישה, רוצה מדויק, רוצה בול שיתארך פעמיים. 

אין שום סיכוי שהיא תספיק אי פעם לענות להודעות הרבות שנשלחות מכל מכשיר שמחובר לאינטרנט, הודעות ירוקות, אפליציות אדומות, טאבלטים עם תמונת נושא ומחשבים שמצפצפים את עצמם לדעת, אין בה שום כוח לענות להגיב או לתקשר עם דמויות כבויות דוהות בלתי מרגשות שמדברים על עצמם במקום עליה, על זוהרה, על כמה שהיא היא היצירה המושלמת של הטבע.

שימים מתאספים לחודשים ארוכים היא מבינה שאולי הבעיה זה בה, נזכרת בגעגוע בלתי נגמר לאחד שהלך, אולי הלך מהר מדי. האם יש סיכוי לקאמבק אותו, לאיזה ביקור נימוסין, לאיזו גיחה כמו של פעם, לעשות לכבודו סיבוב ללבוש עבורו את השמלה החדשה שלא נלבשה כי בעצם השמלה זה עבורו וזאת ההנאה שלה, שם הכיף שלה, לראות את הגברים החזקים האלו, הקצת נפוחים, מתרסקים מולה, נוזלים מנשיות מול עוצמתה. 

ותוך כדי שהיא מחייגת לנבחר שלה, להכי טוב שלה, לזה שהצליח לגעת בה, שזכה בה לרגע, תוך כדי שהיא מחייגת היא תוהה בינה לבין עצמה מה היה קורה אם האפס שלה היא מודע שהוא כל כך נדיר יחיד ומיוחד.

https://kidsfuncraft.files.wordpress.com/2012/06/img_0957.jpg

#מאדים#ומחוויר