את מבינה...
בסוף גם אני עשוי משריטות שהחיים העניקו לי במהלך הדרך
זה לא שאני רציתי אותם
זה פשוט קרה
על כל אחת מהן אני יודע להצביע ולהגיד מאיפה היא הגיעה
הרבה פעמים זה גורם לי לקחת רגעים בחיים יותר לאט
לעיתים גם להפסיד דברים שאני כל כך הייתי רוצה
אבל למדתי עם השנים לחבק אותם ולחיות איתם ולצידם
בכמה שיותר הבנה
השנים לימדו אותי להבין שמי שלא רוצה לחיות איתי ולצידם
כנראה לא ראוי או ראויה לקבל כל מה שנמצא מתחת לכל זה
ויש של כל כך הרבה
מתחת לחומת הלבנים המשוריינות
מתחת למעטפת הזאת שכל כך קשה לשבור אותה
בסוף, אם חושבים על זה
כמו מי שתבוא בסופו של דבר ותבחר להעניק לי את כל כולה
בסוף תרצה לקבל בחזרה את כל כולי
את הזמן, את החיבוק, תשומת הלב. את הלב.
מקום בטוח צריך להיות לשני הכיוונים.
את מבינה...
זה לא שזה נגמר
אני יודע שאני הולך לקבל עוד שריטות לחיים האלה
רגעי ייאוש, אכזבה, עצבנים....
דברים שימשיכו לעצב את החלק המלנכולי שבי
ואיתך...
איתך אני רוצה שזה יהיה אחרת
ברור לי שזה לא יהיה מושלם
אבל המהות שלך...
היא זאת שתסב לי אושר
להרגיש שלמרות יחסי הכוחות שלא ניתנים לערעור
אני אוכל פשוט להיות אני אותך בלי סינון
ורגע אחרי לתת לך חיבוק ענק שייתן לך את הכוח להמשיך
את מבינה...
בסוף אני בשר ודם
שיודע גם להתפרק, לכאוב ולבכות
וזה לא מערער לי לרגע את הבטחון
להפך
המקום הבטוח הזה כל כך מאפשר לי
את היכולת להישבר לידך
ורגע אחרי שוב
להכאיב, להעמיד במקום, לחנך
וללוות אותך אל תוך הלב שלי
