אירועי החודש האחרון,
אותה אחת שהגיע לרגע שיתפה ונעלמה,
ובלוג מעניין שקראתי
עשו לי חידוד נוסף לתחושות
ולהרגשה הזו שזורמת לי בדם,
זו שחוויתי לרגע ונעלמה.
הרגשתי אותה שוב זורמת לי בגוף שהיא תארה בצורה מדויקת כל כך
את מה שאני היית רוצה להיות חלק ממנו.
המין כמעט ולא מעורב בזה, אולי רק כחלק מהחינוך.
הרגש, המגע, הליטוף, החיבוק
הדאגה שהיא בסדר, השיחות האלה שלא נגמרות מהבוקר
עם ה"בוקר טוב" נמשכות עד ה"לילה טוב" רגע לפני ששמים את הראש לישון
לדעת היכן היא, מה היא עושה
ולשמוע הרבה פעמים "מותר לי?", "אתה מרשה לי?"
לחנך, לסלול דרך
להפוך אותה להיות אדם יותר טוב בשביל עצמה, בשבילי ובשביל הסביבה.
זה לאמץ מישהי לתוך החיים שלי
ב200%
וכמו שמאמצים בעל חיים או ילדונת לתוך החיים כך גם אותה
עם האחריות וצרכים שלה ושלי שמגיעים עם זה,
עם כל האושר שזה מביא
ועם כל מה שפחות טוב והרגעים שאתה שואל את עצמך "למה הייתי צריך את זה?"
כי זו האחריות. זו נאמנות. זו דרך אמיתית.
זה באמת לאמץ מישהי שתהיה שלי
שאהיה הבעלים שלה, הדאדי שלה, השולט שלה, (התואר והכינוי לא באמת משנים, הרגש הוא שקובע)
באופן מוחלט, בלי הפחד הזה שמחר מי מאיתנו יחליט לקום וללכת כי...
אני יודע שלמצוא מישהי כזאת
סוג של קשר ברמה כזאת
זה בין קשר עד בלתי אפשרי כמעט למצוא
למצוא מישהי מתוקה, מקסימה, מופלאה עם תקשורת מעולה וכימיה נהדרת
שתרצה להיות שם ולעבור דרך משותפת לרגעים נהדרים יחד וגם לרגעים של שבר
וכשצריך, לאו דווקא לבחור בדרך הקלה
לפעמיים הדרך הארוכה היא הדרך המשמעותית יותר,
ושתדע תמיד שהשמיים קורסים, החיים מתפרקים והכל חרא
אבל אנחנו תמיד תמיד הדבר הבטוח והחזק ביותר שקיים
אנחנו השגרה הבטוחה.
המילים שהולכות איתי כל הזמן זה "סבלנות"
כל מי שמכיר אותי באמת, מכיר את הצד הבדס"מי שלי
אומר/ת לי פשוט "סבלנות"
היא תגיעה.
אני מסכים איתם
אבל המימוש של ההרגשה, הרצון והצורך שהיו חסרים לי כל כך וכל כך הרבה שנים היו מרוסנים
מומשו לרגע ונעלמו שוב
ועכשיו זה חסר לי עוד יותר...
"ואת עכשיו
אין סוף מרחק
תשובה לכל השאלות"