"למחרת בבוקר, בשעה שבע, הופיע מרקס ליד הקרון חמוש באקדח. זה היה אקדח שלושים-ושמונה משטרתי, והוא היה נתון בנרתיק עור, מחובר לחגורת תחמושת החגורה למותניו של מרקס. נאש השגיח ששישה כדורים חסרים בחגורה - ראיה כמעט ודאית לכך שהנשק טעון. וכאילו לא די בכך שהעניינים הידרדרו לשפל שכזה, חשב, החמירה את המצב עוד יותר העובדה שקלווין התנהג כאילו לא קרה כלום. הוא אף לא הזכיר את האקדח, והשתיקה הזאת הטרידה את מנוחתו של נאש יותר מן האקדח עצמו. פירושה שמרקס סבור שיש לו זכות לשאת אותו - ושזו הייתה דעתו מלכתחילה. מכאן שהחופש אינו עומד כלל על הפרק. חוזים, תקיעות כף, רצון טוב - כל אלה לא הייתה להם כל משמעות. מלכתחילה התנהלה עבודתם של נאש ופוצי תחת איום באלימות, ומרקס עזב אותם לנפשם רק משום שבחרו לשתף פעולה אתו. תלונות ורטינות הן ככל הנראה בגדר המותר, אך ברגע שאי-שביעות רצונם חרגה מתחום המילים, הוא היה מוכן ומזומן לנקוט נגדם אמצעי הפחדה חריפים"
(מוסיקת המקרה/ פול אוסטר)
לפני 18 שנים. 4 באוגוסט 2006 בשעה 18:53
