אחריך אל תביט ובמופלא אל תציץ

ניסית פעם להבין שפחתי, איך מתערערים חיים של גבר, כשאשה שרועה מולו, חשופה נפשית, תחת פתוח ועיניים מדממות?

אני בטוח שניסית להבין - וגם בטוח שאת יודעת שאף פעם לא נצליח להבין באמת. אני ינסה להסביר לך שפחתי, קצת (הרבה?) גם בשבילי.

אני יודע שפחתי, שכבני אדם, אנחנו כמהים תמיד לחדור אל הפגיעות החשופה בפנינו ("יצר האדם רע מנעוריו" אמרו לפנינו).

הצורך שלנו לחדור לתוך הפגיעות הוא אולי הצורך הכי חזק שלנו כבני אנוש. התהליך החברתי, המחשבתי, הראשוני שאנחנו חווים, כבני אדם, משלב הינקות, מתבסס כולו על אותו רצון להיכנס לתוך פגיעות, לגעת בה, להכאיב שם עוד יותר.

ולמה? ההסבר הבסיסי, שאני לפחות שומע המון, מתייחס לאינסטיקנט ההישרדות שלנו. לדעתי זה לא מספק. לא יכול לחיות ולהשלים עם הידיעה השטחית, שהכל "משחקים של כח" (מעניין שמי ששרה שורה כזו הפכה לשטחית בעצמה באיזה שלב).

צריך ללכת כמה צעדים אחורה שפחתי. אל השלב שהיינו יונקים מתקוטטים על "צעצוע". מושכים אותו אחד מהשניה, אחת מהשני. הצעצוע הזה, שיכולה הייתה להיות חתיכת ענף של עץ חסרת חשיבות (ותודה לצרויה שלו המקסימה), שאחנו משחקים בה רק לרגע ומיד מחפשים חדשה, הוא רק ביטוי ילדותי שלנו לזכות האנושית, המוסרית, המשפטית, הכלכלית, הכי חזקה ומגובשת שקיימת - זכות הקניין. מהינקות אנחנו חייבים להגדיר את העולם. וההגדרה תמיד יכולה להיות לפי החוויה שלנו. לפי מה שלנו. לסדר את העולם ב"מה שלי" ומה לא.

כי אנחנו יצורים בודדים. לעולם לא נבין באמת את המציאות שסובבת אותנו שפחתי. אנחנו ננסח מדע, נמציא אלוהים, נכתוב שירים, נצייר, נפסל, נשגר טילים איש על רעהו, נהיה טובים, נהיה רעים - הכל מתוך תסכול הבדידות הקיומית האינסופית.

כמה שאנחנו יותר מבינים, מרגישים, מחוברים לעצמנו - ככה אנחנו יותר ויותר בודדים ובודדות. הבדידות שלנו שפחתי הוא במובן הימצאותנו במקום שאנחנו תמיד "מרגישים את המציאות" אבל לא באמת מבינים אותה. אני למשל שפחה יקרה שלי, יודע מה זה צבע אדום, אבל לעולם לא אוכל לדעת את הצבע האדום שלך.

אף אחד, אף פעם, לא יוכיח לך שפחתי, שהמציאות מסביבך, היא באמת מה שאת חושבת, מבינה, מרגישה שהיא. אני יודע שפחתי שזה לא כל כך משנה - אבל מדובר בטרגדיה.

כל עוד שפחתי היית בתוך חוויות שכבר הכרת, היה לך נוח לך במציאות שלך, בהבנה שלך, בידיעה שלך. חוויות לא מוכרות, שגם אף אחד לא יכול לנסח לך, כדי שתפרשי אותן במושגים שלך שפחתי - מחייבות אותך, כמו שהן מחייבות אותי, להדחיק.

בגלל זה, רק בגלל זה שפחתי, הקניין הוא כל כך בסיסי, קמעאי, חשוב והכרחי - כדי שנמשיג לעצמנו, כמה שאפשר, את המציאות שלי ושלך. כדי שנמצא ההסבר החומרי, המורגש - כדי להרגיש פחות בודדים.

מתוך הבדידות הרי המצאנו את האהבה, את האלוהות, את הטוב, את הרע - מושגים כלליים שמתפרשים על-ידי כל אחד ומובנים לכל אחד - כי כולנו באותה הבדידות שפחתי. אבל זה גלגל אכזרי - כי הצורך להבין, להמשיג, הוא "צורך" אין סופי, כמו הנשימה, הרעב, הצמא - ואז אנחנו מבקשים קניין גם על האהבה, על אלוהים, על ההבנה.

המשמעות האחת של הדברים היא קשה ולא קלה לפיוס - אנחנו יצורים, קודם כל, שמחפשים שמשהו שיהיה שלנו. זה נותן לנו כוח הבנתי - ועוזר לנו להתגבר על הבדידות. בדרך כלל מנסחים את זה כלכלית ("ההוויה קובעת את התודעה") וזה באמת נכון, במונחים כלכליים - כי מי שמחזיק במרבית הכוח הקנייני - מקבל כוח לקבוע את הלך הרוח, לגבי מושגים שהוא השתלט עליהם קניינית - ואז הרגשתו היא לכאורה פלאית, כי לא רק שהוא התגבר והבין - הוא גם "מורה דרך" - כזה שגורם לאחרים להבין.

וכאן הסכנה - אנשים שמזהים פגיעות שפחתי - מזהים אפשרות להפוך משהו לשלהם. כי הם רוצים להבין יותר - להיות פחות בודדים.

וזו האשליה הקשה מכל שפחתי. הרי תמיד אנחנו לא מבינים, איך אותם בעלי קניין רב, בין רוחני ובין חומרי ("העשירים", "היפים", "האוהבים") - לא תמיד מאושרים. למה תמיד ממשיכים לחפש את מה שלכאורה מצאנו?

כי אין רוויה, כי לא מוצאים לעולם, כי לא משנה כמה אכלנו ושתינו, עוד מעט נהיה רעבים וצמאים שוב.

ואיך נחזור ונבין אותך שפחתי? איך נבין אותי מול התחת הפעור לרווחה שלך ?

במקום ההוא, שפחתי, מתרחשים האירועים הבלתי מוסברים, כאלה שרובנו נמנעים מלקבל עליהם קניין. כאלה שעוד אף אחד מאיתנו לא חזר מהם. כמו מהמוות.

ככל שאנחנו חיים את המוות (כל אירוע שלא הרגשנו אף פעם דומה לו) אנחנו לא יכולים לחיות. ככל שננסה לחשוב על המוות, אנחנו נהיה משותקים - במצב הזה, אנחנו נגור בתוך ההפרש הבלתי מוסבר, שאין שום קניין בעולם שיעזור לנו להבין אותו (ה"תיקו" הזה של ביאליק שהוא האירוע המכונן מתוכו אנחנו נובעים).

אז מה עושים שפחתי - בדרך כלל מדחיקים. לא חושבים עליו, על המוות, על הבלתי נודע. ואם כבר חושים עליו שפחתי, אז מפחדים.

כל אירוע חדש, שלא נתקלנו בו בעבר, מקרב אותנו לחשיבה על המוות. כל חוויה שלא מוסברת לנו - מדגדגת לנו את הבדידות ואת הניסיון להבין אותה. כל אירוע כזה הוא מרגש במובן הבסיסי של הרגש - של גילוי הסודות הכמוסים שלנו. בגלל האירועים האלה, הטבע (אלוהים?) נתן לנו את מנגנון הפחד. כדי שנרגיש את ההתגברות, כדי שנבין שמדובר באירוע בלתי מוסבר. כדי שנעצור רגע לפני שננכס לעצמנו הבנה - שנחפש לשייך לנו קניין.

וזה כל הסיפור - כשאת שרועה על רצפה, על ארבע, עם התחת החלק שלך פתוח - זה בערך כמו להצמיד לאדון שמולך אקדח למוח, רק שיש לו את הזמן לעכל כמה הוא בבדידותו, בחוסר הבנתו את המציאות ואת הקיום - את הסודות שמעבר.

לא סתם סודות הן מוקצים מחמת מיאוס לאורך ההיסטוריה האנושית, והורשו לידיעה ליחידי סגולה בלבד ("ספר הזוהר") - כי הם בדיוק כמוך, שפחה יחידת סגולה.

"זונה" את אוהבת שאני קורא לך - ואני קורא לך מלאך המוות. במובן החיובי של המילה - אותו מלאך, שבלעדיו אין הסבר, או משמעות לאלוהים - אותו מלאך שבלעדיו לא היינו זקוקים לשום הסבר.

תחשבי שפחתי, אני מאשר לך, האם ייתכן שסתם המוח שלנו, של היצורים התבוניים שאנחנו, קשרנו את כל מושג המין, האהבה והזוגיות - במושגים של קניין? האם הגיוני שכל האנושות תסתדר בזוגות משפטיים, יחידות כלכליות שנותנות משמעות לחיים, אלא אם זה משרת אותה נאמנה, או לפחות ככה היא מרגישה?

רוב האנשים חונכו היטב - כמה שפחות מחשבה, כמה שפחות ניסיון להבין, ככה יותר קל, יותר פשוט.

ובגלל זה לסוג מיוחד ונדיר של אנשים כמוך שפחתי זה לא מובן - כי העולם נראה להם משהו כבוי, אלא אם כן הם שרועים עם התחת למעלה ועם הלחי צמודה לשטיח - ומשוועים לחוויה לא מוכרת, לא נשלטת, טוטאלית - שתקרב אותם עוד קצת אל הסוד, עוד קצת אל ההבנה, אל עוד קצת פחות בדידות.

ואולי גם בגלל זה התסכול התמידי שלך שפחתי - כי אף אחד מהם לא מוכן להיכנס איתך אל הפרד"ס האסור, כי משם לא חוזרים. ואת, מכל הפרדסים, מבקשת לקחת אותי אל הפרדס הכי סודי, הכי נחשק - אותו פרדס שמגדל את המנגנון שיוצר את הסוד, שמוליד את הבדידות - פרדס החיבור הטוטאלי אל משהו אחר במציאות, משהו כמוך - שאחריו אתה עוד יותר מבין את הבדידות, את הריקנות - את התיקו הנצחי.

הרי כל זיון, זה כמו למות קצת ולהתעורר שוב לשגרה המובנת, המוסברת (כביכול).

בגלל זה שפחתי אני מוכן להיות זה שהורג אותך ומת איתך, כל יום, מחדש, כאילו אין מחר - ובעצם כאילו המחר זה היום הכי מדהים שחיכה לנו מעולם. לעמוד כל יום מול התהום, הכי פעורה שקיימת, ולהחליט לא להחליט, אלא עד לרגע שאתה מרגיש את הקיפאון של המוות - כי אז, שהרגשת, שחשת, שחיית כמו שאף אחד אחד לא חי, מה זה משנה מה החלטת? מה זה משנה אם למדת רפואה, או התחתנת, או קנית בית, או עשית מדיטציה שנה על ההר, או השטתחת על קברי צדיקים?

העיקר שעשית את זה שפחתי, רגע אחד לפני שכל הבדידות שלך הלכה לעולמה, עשית את זה כשאת לכמה רגעים בהרמוניה עם הסוד הגדול, עם החוויה הטוטאלית של ההבנה שלך - ואז כל החלטה שלך, מקבלת טעם שלא טעמת מעולם, מדהים - טעם פרי עץ הדעת.

ואני מבין אותך עכשיו שפחתי, כי את יודעת שהרגע הקסום, זה שמוביל אותך לטעום החלטות, להבין הכל, הוא ההבנה שלך שאין חשיבות להחלטה. בגלל זה את מאושרת בכניעותך שפחתי ואני מאושר מולך, כשאת כנועה. בגלל זה את בחרת בי להחליט בשבילך.

כמה מדהימה הבקשה התמימה שלך שפחתי, לפחד ממישהו. כאילו ביקשת באותו הרגע, לחיות, להבין, כדי לא להיות בודדה.

כמה מדהימה הנפש שלנו, שיצרה עבורנו את הפחד - כדי שנוכל לקום ולחיות עוד יום אחד.

באמת יש לך את האומץ לגעת שם שפחתי, לנטרל את המנגנון של הנפש המקסימה שלך ולחוות את הניסיון להרגיש את הסודות? יש לך בכלל ברירה שפחתי?