הים עברתי במהירות על התשובה לשאלה "מי אני" בעשרות פרופילים - סתם כדי לראות איך אנשים מגדירים את עצמם.
החברים בכלוב הנפלא, לדעתי (כמובן), מייצרים בו מקום יותר יצירתי מכל אתר קהילתי טיפוסי אחר. אז הנחתי שדווקא כאן, שלל ההגדרות העצמיות עשוי לנוע בין מרתק למעניין.
רב רובן של ההגדרות שזכורות לי (כאלה שלא נופלות לבאנליות) היו, להפתעתי, הגדרות כמו "מדענים עדיין בודקים", "אני צריכה עוד 20 שנה כי לענות על זה" ואתם מבינים את הרעיון.
אז חשבתי, ביני לביני, למה הרבה חברים מעניינים, מצניעים את המורכבות של עצמם - ועוד עושים את זה דרך "הנחתה" של ההגדרה העצמית לרמת ה-"צחוקים" במקרה הטוב או לרמת "מסכנות דרמטית" במקרה הרע.
למה אין ניסיון להתמודד ולייצר הגדרה של עצמכם. הרי, הרוב, למעשה פשוט משיבים לשאלה "מי אני?" בתשובה שמכנסת בתוכה את ההגדרה העצמית הלאקונית - "אני מורכב".
והתשובה הזו מצויה אפילו בפרופילים שבכל התשובות האחרות היצרתיות פורצת והמילים נשפכות.
האם זו צניעות? כי לדעתי לא יכולה יהירות בניסיון של אדם להגדיר את עצמו. עצלנות ?
אין לי תשובה. תחשבו בעצמכם. אולי - תחשבו על עצמכם.
שם מסתתרים כל הדברים המעניינים באמת.
איך אפשר לשכנע מישהו לראות את הסרט אם בעצמכם זיפזפתם לערוצים האחרים ועל הסרט שמישהו בא לראות רק כתבתם שהוא "מורכב" ?
ובלי קשר - אם אני ושפחתי נפרדנו - אני יכול לבקש למנות לה כונס-נכסים ? אני יחשוב עד הפוסט הבא.
אחריך אל תביט ובמופלא אל תציץ
על מה יש לתמוה? על אותו רגש הבטחון ועל אותה קורת-הרוח שמלוים את האדם בדיבורו, כאילו הוא מעביר באמת את מחשבתו או את הרגשתו המובעת על מי מנוחות ודרך גשר של ברזל, והוא אינו משער כלל, עד כמה מרופף אותו הגשר של מילים, עד כמה עמקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום.(גילוי וכיסוי בלשון/ח.נ. ביאליק)
המעטים שקראו, אולי במקרה הבחינו, שמו לב לרגע קטן יותר נכון, שהפסקתי לכתוב פתאום. ממש לאחר ההתחלה.
אני קורא כאן הרבה, בקביעות רק את אושה (כמובן), את פרלין, ואת ונוס בפרווה ועוד רבים וטובים שלא בקביעות.
אם אפשר להסיק איזו מסקנה בכלל, אז חוץ מגיחות רגעיות, כולם כאן מאד סובלים. כל הזמן.
אז אני עצוב. בשבילי. בשבילה. היא גם מאד סובלת.
אז החלטתי להתחיל לכתוב בלוג שמח. מאז אני תקוע, לא בגלל שאני לא שמח - אלא שתמיד יש לי את התחושה שללא הדיכאון הקיומי המחייב הזה - אי אפשר לייצר טקטס ראוי.
נמאס לי, קיומית, להיות אופטימי - וזה בגלל שאני אופטימי תמיד.
הניסיון להתבסס על התקווה כמנוף לאושר - עייף אותי. כאילו אני השלמתי עם התקווה, עם זה שיהיה טוב. עם הנטייה של דברים להסתדר. האמת - אני כעמט לא מודאג מכלום.
עכשיו אני ינסה להתחיל לכתוב את זה. לייצר טקסט ראוי על השלמה עם מצב טוב. השעבוד לנינוחות הקיומית. העדר התקווה לא כביטוי לדיכאון - כי אם ביטוי לאושר מיידי.
אני עובד על זה. מחפש את השמח בטקסט.
אני נעדר כרגע.
אני נעדר אנרגיה להמשיך ולעבוד.
אני נעדר יכולת לנוע קדימה בלי הססנות.
אני נעדר רגשות מספיקים כדי לאהוב ולהרגיש נאהב.
נעדר אומץ להישיר מבטים.
אני נעדר מהתכנסויות חברתיות או משפחתיות מעבר לחובה הבסיסית כדי לא לשרוף קשרים לגמרי.
אני נעדר רצון להמשיך ולהתלבט.
אני נעדר רוחניות שתקדם בברכה את תקופת החגים.
אני נעדר פרספקטיבה לגבי הזמן וחי במונחים של עוד יום אחד.
אני נעדר קיצוניות כדי להיות בדיכאון ולשקוע.
אני נעדר כסף כדי לקנות את האושר הפשוט.
וכן, אני נעדר כל אמונה במונח "לחפש את עצמי".
אז איך אני מפסיק להיות נעדר בלי לחפש. גם אם הייתי רוצה לחפש, אז אני חייב רמזים. לפחות חם או קר. ואני לא יודע מי נמצא איפה שאני כדי לתת לי את הרמזים. וגם אם אני יחפש אין שום ביטחון שאני ימצא.
אולי אני יפרסם מודעה ("מבוקש חי") בליווי פרס למוצא. כן. זה רעיון מצויין - ככה גם לא אצטרך לחפש אותי וגם תהיה מוטיבציה לאחרים למצוא אותי. אבל אז אני צריך לרשום מי אני בהודעה, מתחת לכותרת "מבוקש חי". חתיכת עבודה כשאתה נעדר. אין לי את מי לשאול.
אני יכול בינתיים למצוא תשובות במסמכים ישנים, תמונות מהעבר, דברים שמתארים אותי - אבל זה מסוכן, כי עלולים למצוא אותי בזמן אחר. ובגלל שאני נעדר אני לא יכול להחליט אם עדיף לי להימצא לפני כמה שנים.
אם רק היה לי מסמך מתעד מהתקופה האחרונה. נעדרתי הרבה זמן. אין מכתבים, תמונות, שירים וכיוצא באלה שכתבו לי.
אין לי ברירה. הכל קשה מדי.
אני ממשיך לקוות שפתאום שאני יופיע בדלת.
המעטים שקראו, אולי במקרה הבחינו, שמו לב לרגע קטן יותר נכון, שהפסקתי לכתוב פתאום. ממש לאחר ההתחלה.
אני קורא כאן הרבה, בקביעות רק את אושה (כמובן), את פרלין, ואת ונוס בפרווה ועוד רבים וטובים שלא בקביעות.
אם אפשר להסיק איזו מסקנה בכלל, אז חוץ מגיחות רגעיות, כולם כאן מאד סובלים. כל הזמן.
אז אני עצוב. בשבילי. בשבילה. היא גם מאד סובלת.
אז החלטתי להתחיל לכתוב בלוג שמח. מאז אני תקוע, לא בגלל שאני לא שמח - אלא שתמיד יש לי את התחושה שללא הדיכאון הקיומי המחייב הזה - אי אפשר לייצר טקטס ראוי.
נמאס לי, קיומית, להיות אופטימי - וזה בגלל שאני אופטימי תמיד.
הניסיון להתבסס על התקווה כמנוף לאושר - עייף אותי. כאילו אני השלמתי עם התקווה, עם זה שיהיה טוב. עם הנטייה של דברים להסתדר. האמת - אני כעמט לא מודאג מכלום.
עכשיו אני ינסה להתחיל לכתוב את זה. לייצר טקסט ראוי על השלמה עם מצב טוב. השעבוד לנינוחות הקיומית. העדר התקווה לא כביטוי לדיכאון - כי אם ביטוי לאושר מיידי.
אני עובד על זה. מחפש את השמח בטקסט.
אולי כבר כוס קפה שחור
חזק עם הל, ריחני כזה, עם נוכחות
כי אין לי סבלנות לחכות
ומפעם לפעם אני מתגעגע לריחות של בורות.
ואולי כבר הפוך חזק בלי קצף
בלי תחתית וגם תעיפי לי מהעיניים את הסוכר החום
כי אין לי סבלנות לחכות
ומיום ליום אני מתגעגע למרקם של הכלום.
ואולי כבר תביאי לי כוס תע עם נענע
בספל זכוכית גדול ושקוף, כן, בודאי שעם תיון
כי אין לי סבלנות לחליטות
ומשעה לעשה אני מת מגעגוע לרגעים שעשויים משגעון
תביאי קולה, מים, פאנטה לימון
לא בעצם תפוח, טעם מי גילוח, תביאי כבר בטעם מלון
שיהיה עוגת שמרים בצד, תביאי תביאי, אל תעשי חשבון
אל תפריעי לי לרוות את השקט, את הפעימות של השמש
את הירוק בעיניים, את הנוף של הים התיכון
אני כולי כבר שתיה, לגימה של רצון
תזרימי לי רק עוד רגע, ממש עם זונדה
דם של סוסים אל הוריד
ותצלמי אותי מרחוק דוהר על כביש פקוק, זקוף וטבוע במיצים
ואל תתקמצני, יש מספיק מקום ברטיס זיכרון.
לפני חצי שעה בערך התקשר אלי לקוח. איש יקר. ב-20:00 בערב התברר שהפסדנו לו תיק של כמה מיליוני דולרים טובים (בשבילו זה לא נורא וגם הסיכון היה מחושב). ומיד חשבתי, להתקשר ב-23:00 בלילה, הביתה, בכל זאת אני לא פסיכולוג וגם אם הייתי יש שעת טיפול. יש משרד - וגם שם הגבולות גם ככה פרוצים (מגיעים בלי פגישה, מאחרים, נכנסים מיד למשרד וכו...) - אז איפה הגבול ? זה אני שמאפשר את זה בהתנהגות ? מצד שני - לגיטימי. בכל זאת מיליוני דולרים לא מפסידים כל יום. גם אם יש גבול זה מקרה לפרוץ אותו.
ואז עלתה בי מחשבה - בכלוב הנפלא נתקלתי בתופעה מרתקת שקשורה בגבולות. נראה שבהגדרה של הגבולות יש חלוקה די דיכוטומית: אלה שמגדירים יבש (דם, ילדים, הפרשות) ואלה שהיצירתיות נובעת מהם בהגדרה. עכשיו בדקתי שוב והתברר שאין קשר בין היצירתיות הכללית בפרופיל לבין היצירתיות בהגדרת הגבולות.
ואז כבר אי אפשר להתעלם שאנחנו אחרי מלחמה שכולה על גבולות. גיאוגרפיים זה ברור. אבל יש שם עוד גבול - יותר יצירתי - הניסיון של ה"עולם המערבי" להגביל את היכולת האטומית של אירן. להגביל התפתחות טכנולוגית של חברה תרבותית. יכול להיות דבר כזה ?
לדעתי אין משהו שמבדיל את המין האנושי באשר הוא, מהחיותיות (מהטבע) מלבד הרצון להתפתח טכנולוגית. (צריך להרחיב על זה פעם אחרת). אבל בכללי - למה אנחנו מתפלאים שכותצאה מההגבלות אירן מגיבה כמו חיה ? למה להתפלא שקביעת גבולות חד צדדית מצידנו יוצרת חייתיות פלסטינאית ?
אז לפי הרטוריקה, אם ביני לבין שותפתי יש גבולות - יש הגבלות - מישהו הרי מונע התפתחות כאן. ונניח שזה בהסכמה - אז מה ? גם הסכמה היא הגבלה. זו המהות שלה - שני הצדדים מסכימים להגביל אחד את השני. לחשוב לחשוב. גבול - קצת היפוך של הבלגה. המילה עצמה מובילה אותי לחשוב שחלק בלתי נפרד מההגבלה מחייב הבלגה. כן. וגם יש במשוואה תמיד מישהו שהוא מוגבל. כל כך שלילי זה נשמע - מוגבל. ויש מגביל - כל כך סמכותי. אפילו בתור אדון אין לי רצון לסמכותיות.
ואם יש גבול ? פורצים אותו. זה חיובי? לפרוץ? לא. זה יותר רומנטי. כל כך רומנטי.
מסקנת ביניים: גבולות מונעים התפתחות. מנוגדים לאופי האנושי הבסיסי - זה שמבדיל. להגביל זה סמכותי מדי. להיות מוגבל זה שלילי מדי. לפרוץ זה רומנטי. לא רוצה גבולות.
אפשר לחיות ככה ?
הכל מתרסק לי. חונכתי לתוך גבולות. הבסיס רעוע. תהיה אמיץ. כן. תציץ. תציץ. הנה תיקו. תנבע. תבחר כל פעם מחדש. תפרוץ כל יום (תמיד מזהירים מהפריצות - זה נוח לכם, הא ?).
קשה. אפילו לטעם הטוב שלי מספרים שיש גבול.
אז הפסדנו תיק.
אני: איך המלחמה הזו העצימה את תחושת אובדן האמת העובדתית. הא ? פשוט אין מצב לדעת, להבין, מה הגרסה הנכונה, של מי הגרסה הנכונה. עשרות מאמרים, ניתוחים, פרשנויות, כל אחד מכיוון אחר, כלכלי, מדיני, פוליטי, חברתי, צבאי, בעברית, ערבית מתורגמת, פעם של אהוד יערי וההמשך של יחזקאלי... איך אני לעזעאל מחבר את זה לעלילה אחת, שבאמת התרחשה? וזה רק קרה, הרגע...מה יהיה עם כל יום שעובר ?
היא: ב-72 אחרי מלחמת יום כיפור לא היה אותו הדבר? לא כולם רחשו וגעשו? (מורידה חולצה פתאום, נשארת עם תחתונים וחזייה בצבע שחור מדהים).
אני: אבל לא היינו אז, את עושה את הדיון מהמבט של היום, אחרי שפירשו את זה אלפי פרשנים ונכתבו אלפי ספרים, זה גם פוסט מודרני. בואי תגידי לי, בבקשה, מה קרה במלחמה הזו? ספרי לי עכשיו, מה היה ? את יודעת מה, אני כבר נותן לך הנחה - רק מי התחיל. הם עם החטיפה? הניו-יורקר פירסמו היום (לפי תרגום של גלובס לסוכניות הידיעות אז זה גם עבר פרשנות) שאנחנו חיכינו כדי להתחיל לפי הוראה אמריקאית. אולמרט ועם ישראל אומר שהם התחילו. נסראללה אומר אנחנו. כרמון אומר הכל רוסיה. כולם מסכימים שאירן. מי התחיל ? (נעה מולי בחוסר סבלנות לרגע, מתעשתת).
היא: אולי תדליק מזגן... למה זה משנה לדעתך מי התחיל ?
אני: את רואה, את פוסט מודרנית שלא מודעת כבר. הסיפור העובדתי האמיתי לא משנה לך כלום !! אני לא יכול לחיות ככה. 100 ומשהו חיילים נהרגו, 50 ומשהו אזרחים נהרגו. אני חייב נקודת אחיזה. אמת אחת. מתחנן.
היא: ראית איתי ביחד את התמונות של שעה 08:00 בבוקר. בדיוק באותה שניה הכל נדם. זו
אמת עובדתית מצויינת להיאחז בה. מצולמת, מתועדת. בלתי ניתנת להפרכה. כמעט מתמטית.
אני: בחרת גם אמת מנחמת יפה שלי. אבל אם אני מקשה עליך, אז את חייבת לצרף לי עוד עובדה אחת קטנה, שתתחבר לנרטיב - לסיפור. בלי נרטיב הרי אין דיון פוסט-מודרני.
היא: נעים עם המזגן. תיכף יהיה לי קר. נגיד שהחייל אורי גרוסמן ז"ל נהרג. זו גם עובדה מוחלטת. עכשיו יש לנו סיפור עובדתי לא נתון לויכוח. לפני יומיים נהרג החייל אורי גרוסמן והיום ב-08:00 בבוקר נדמו התותחים. מה שביניהם זה נרטיב שייכתב על-ידי כל אחד. לאורך הדרך יהיו עובדתות מוסכמות - אבל הסיפור עצמו, זה יהיה תלוי...
אני: דווקא אותו בחרת. את יודעת כמה אני אוהב את דוד גרוסמן. הרי יום לפני הוא שלח מכתב עם בולי ועמוס ועוד אחד שאני לא זוכר כדי שלא יכניסו עוד חיילים. ואפילו פעם נפגשתי עם גרוסמן, בשבוע הספר, הוא חתם לי על "ילדים זיג-זג".
היא: באמת ? אורי גרוסמן זה הבן של דוד גרוסמן ?
אני: כן.
היא: סתם נזכרתי בשם מהחדשות. אני תמיד נסה לזכור לפחות שם אחד, כדי להרגיש שזה לא חולף לי מול העיניים. מנסה להתגבר על האדישות.
אני: סתם רציתי להתפלסף ועכשיו נהיה עצוב.
היא: למעשה אתה חווה שני אובדנים כרגע. אחד של הבן של הסופר שאתה אוהב ואחד של האמת העובדתית.
אני: לפחות יש לי את השקט מהתותחים. גם אחי אשתו ואחותי וכל הילדים לא ינחתו שוב לשבועיים. את יודעת מה ? זה גם מנחם מה שבחרת. כי לפחות מי שיכתוב את הנרטיב זה דוד גרוסמן.
היא: (מורידה את התחתונים) אני הולכת לשירותים. יש לי פיפי אמיתי לגמרי. לוחץ מהמזגן וכל המים, שתינו 2 ליטר בשעתיים...זה בריא. נראה לך שהוא יכתוב סיפור כזה ? אולי כתבה בעיתון, ראיון אצל יאיר לפיד מקסימום.
אני: לא משנה רגע. תראי מה זה. דוד גרוסמן היקר, כמו כל השמאל, פשוט לא נשמעו במלחמה הזו והנה הלך לו הבן. את יודעת למה לדעתי ?
היא: (חזרה לספה בסלון, החזירה תחתונים). למה ?
אני: כי כמו שגדי טאוב כתב בYNET, השמאל מרוב שיח על "רב תרבותיות" שכח שגם יש אמת עובדתית לפעמים - מרוב שהם עסוקים בשיח על רב תרבותיות הם שכחו לדבר עם המציאות. יש להם רק את המציאות של השיחה עם עצמם. כי הם לא בדקו לרגע אולי נסראללה הוא איש רע. פשוטו כמשמעו. הם היו עסוקים בלבדוק את עצמם בשיח שלהם על הייצוג שלו כשאיש רע. כשאתה מדבר כל כך הרבה שנים רק עם עצמך,על "הייצוג", אף אחד כבר לא מקשיב. זה כבר לא מעניין. בגלל זה השמאל נעלם במלחמה הזו. הוא פועל לפי דפוסים של תגובה אוטמאטית, כי אין לו שיחה עם המציאות המשתנה יותר. אז מה שיוצא, זה שבעצם הפוסט-מודרניות הרגה את המאמינים שלה.
היא: בולי שלך הרי מגדף את ה"רב תרבותיים" ב-"כלה המשחררת". הוא עושה מהם צחוק. פרופ' בן ארצי והוא באונירסיטת חיפה העבירו הרצאות עוינות נגד התפיסה הזו של השיח הרב תרבותי. אפילו את המילים שמשתמשים בהם אותם "היסטוריונים חדשים" בולי עושה מהם צחוק. אז איך זה שאותו בולי נמצא בשמאל, שעסוק רק בעצמו ובשיח שלו עם "הייצוג" ויחד עם בולי, על אותו מכתב חתום גם דוד גרוסמן - ואתה מאשים אותם בניתוק ? אולי אנחנו אשמים ששוב לא הקשבנו בזמן ? אולי בגלל שכל כך קל למכור לכולם את העובדות הפשוטות "שנעלמו לך מהעולם" אז גם כל כך קל להיות עדר מובל לשחיטה בלבנון ? הרי זו עובדה שדווקא המודרניות היא זו שהביאה לפיתוח טילים ואטומים ומלחמות עולם. נראה לי.
אני: אולי.
"נד נד, נד נד
רד, עלה, עלה ורד
מי למעלה, מי למטה ?
רק אני, אני ואתה"
שיר המתחלפים האידאלי.
אבל ביאליק בכלל כתב "מה למעלה מה למטה".
יש מישהו, ש"אסר" על "הילדים" לשאול "מה" אלא "מי". כן. כדי שלא ירגישו בודדים. שינה להם את החשיבה. למה לשאול שאלות קשות בגן. הפתרון לבדידות תמיד משום מה מצוי ונמצא ב"מי". אבל ביאליק, כמו תמיד, ידע שהפתרון מצוי ב"מה". לעמוד מול ה"מה" זה הקושי.
מכל הבלוגים שאני קורא כאן, זה של אושה נוגע לליבי מאד. עד כאב. שם, אצל אושה, ברגישות מדהימה, היא שואלת כל רגע בעצם, "מה למטה". ועולם שלם יש לה שם - "אושה לנד" היא קוראת לו. כן, אושה הזו ממש מרגישה איך העולם האמיתי, זה של סודות הקיום, נמצא בפערים שלה:
ZOON IN ZOOM OUT , שם נמצאת אושה לנד שלה, בתהליך הפוקוס עצמו, בזמן הכיוונון - אותו הרגע שמי שלא מציץ באמת, ברגישות, באומץ, חושב שדווקא אז לא רואים כלום.
ואושה מציצה.
ואני שואל את עצמי, ומתייסר, "מה למעלה"? הלוואי שהיו לי מילים של אושה, כדי לתאר את העולם שנמצא בפער שלי.
ולמה הפתרון של ביאליק הוא רק "אני ואתה". זה לא שלא היו לביאליק מילים.
צריך לחשוב על זה.
ניסית פעם להבין שפחתי, איך מתערערים חיים של גבר, כשאשה שרועה מולו, חשופה נפשית, תחת פתוח ועיניים מדממות?
אני בטוח שניסית להבין - וגם בטוח שאת יודעת שאף פעם לא נצליח להבין באמת. אני ינסה להסביר לך שפחתי, קצת (הרבה?) גם בשבילי.
אני יודע שפחתי, שכבני אדם, אנחנו כמהים תמיד לחדור אל הפגיעות החשופה בפנינו ("יצר האדם רע מנעוריו" אמרו לפנינו).
הצורך שלנו לחדור לתוך הפגיעות הוא אולי הצורך הכי חזק שלנו כבני אנוש. התהליך החברתי, המחשבתי, הראשוני שאנחנו חווים, כבני אדם, משלב הינקות, מתבסס כולו על אותו רצון להיכנס לתוך פגיעות, לגעת בה, להכאיב שם עוד יותר.
ולמה? ההסבר הבסיסי, שאני לפחות שומע המון, מתייחס לאינסטיקנט ההישרדות שלנו. לדעתי זה לא מספק. לא יכול לחיות ולהשלים עם הידיעה השטחית, שהכל "משחקים של כח" (מעניין שמי ששרה שורה כזו הפכה לשטחית בעצמה באיזה שלב).
צריך ללכת כמה צעדים אחורה שפחתי. אל השלב שהיינו יונקים מתקוטטים על "צעצוע". מושכים אותו אחד מהשניה, אחת מהשני. הצעצוע הזה, שיכולה הייתה להיות חתיכת ענף של עץ חסרת חשיבות (ותודה לצרויה שלו המקסימה), שאחנו משחקים בה רק לרגע ומיד מחפשים חדשה, הוא רק ביטוי ילדותי שלנו לזכות האנושית, המוסרית, המשפטית, הכלכלית, הכי חזקה ומגובשת שקיימת - זכות הקניין. מהינקות אנחנו חייבים להגדיר את העולם. וההגדרה תמיד יכולה להיות לפי החוויה שלנו. לפי מה שלנו. לסדר את העולם ב"מה שלי" ומה לא.
כי אנחנו יצורים בודדים. לעולם לא נבין באמת את המציאות שסובבת אותנו שפחתי. אנחנו ננסח מדע, נמציא אלוהים, נכתוב שירים, נצייר, נפסל, נשגר טילים איש על רעהו, נהיה טובים, נהיה רעים - הכל מתוך תסכול הבדידות הקיומית האינסופית.
כמה שאנחנו יותר מבינים, מרגישים, מחוברים לעצמנו - ככה אנחנו יותר ויותר בודדים ובודדות. הבדידות שלנו שפחתי הוא במובן הימצאותנו במקום שאנחנו תמיד "מרגישים את המציאות" אבל לא באמת מבינים אותה. אני למשל שפחה יקרה שלי, יודע מה זה צבע אדום, אבל לעולם לא אוכל לדעת את הצבע האדום שלך.
אף אחד, אף פעם, לא יוכיח לך שפחתי, שהמציאות מסביבך, היא באמת מה שאת חושבת, מבינה, מרגישה שהיא. אני יודע שפחתי שזה לא כל כך משנה - אבל מדובר בטרגדיה.
כל עוד שפחתי היית בתוך חוויות שכבר הכרת, היה לך נוח לך במציאות שלך, בהבנה שלך, בידיעה שלך. חוויות לא מוכרות, שגם אף אחד לא יכול לנסח לך, כדי שתפרשי אותן במושגים שלך שפחתי - מחייבות אותך, כמו שהן מחייבות אותי, להדחיק.
בגלל זה, רק בגלל זה שפחתי, הקניין הוא כל כך בסיסי, קמעאי, חשוב והכרחי - כדי שנמשיג לעצמנו, כמה שאפשר, את המציאות שלי ושלך. כדי שנמצא ההסבר החומרי, המורגש - כדי להרגיש פחות בודדים.
מתוך הבדידות הרי המצאנו את האהבה, את האלוהות, את הטוב, את הרע - מושגים כלליים שמתפרשים על-ידי כל אחד ומובנים לכל אחד - כי כולנו באותה הבדידות שפחתי. אבל זה גלגל אכזרי - כי הצורך להבין, להמשיג, הוא "צורך" אין סופי, כמו הנשימה, הרעב, הצמא - ואז אנחנו מבקשים קניין גם על האהבה, על אלוהים, על ההבנה.
המשמעות האחת של הדברים היא קשה ולא קלה לפיוס - אנחנו יצורים, קודם כל, שמחפשים שמשהו שיהיה שלנו. זה נותן לנו כוח הבנתי - ועוזר לנו להתגבר על הבדידות. בדרך כלל מנסחים את זה כלכלית ("ההוויה קובעת את התודעה") וזה באמת נכון, במונחים כלכליים - כי מי שמחזיק במרבית הכוח הקנייני - מקבל כוח לקבוע את הלך הרוח, לגבי מושגים שהוא השתלט עליהם קניינית - ואז הרגשתו היא לכאורה פלאית, כי לא רק שהוא התגבר והבין - הוא גם "מורה דרך" - כזה שגורם לאחרים להבין.
וכאן הסכנה - אנשים שמזהים פגיעות שפחתי - מזהים אפשרות להפוך משהו לשלהם. כי הם רוצים להבין יותר - להיות פחות בודדים.
וזו האשליה הקשה מכל שפחתי. הרי תמיד אנחנו לא מבינים, איך אותם בעלי קניין רב, בין רוחני ובין חומרי ("העשירים", "היפים", "האוהבים") - לא תמיד מאושרים. למה תמיד ממשיכים לחפש את מה שלכאורה מצאנו?
כי אין רוויה, כי לא מוצאים לעולם, כי לא משנה כמה אכלנו ושתינו, עוד מעט נהיה רעבים וצמאים שוב.
ואיך נחזור ונבין אותך שפחתי? איך נבין אותי מול התחת הפעור לרווחה שלך ?
במקום ההוא, שפחתי, מתרחשים האירועים הבלתי מוסברים, כאלה שרובנו נמנעים מלקבל עליהם קניין. כאלה שעוד אף אחד מאיתנו לא חזר מהם. כמו מהמוות.
ככל שאנחנו חיים את המוות (כל אירוע שלא הרגשנו אף פעם דומה לו) אנחנו לא יכולים לחיות. ככל שננסה לחשוב על המוות, אנחנו נהיה משותקים - במצב הזה, אנחנו נגור בתוך ההפרש הבלתי מוסבר, שאין שום קניין בעולם שיעזור לנו להבין אותו (ה"תיקו" הזה של ביאליק שהוא האירוע המכונן מתוכו אנחנו נובעים).
אז מה עושים שפחתי - בדרך כלל מדחיקים. לא חושבים עליו, על המוות, על הבלתי נודע. ואם כבר חושים עליו שפחתי, אז מפחדים.
כל אירוע חדש, שלא נתקלנו בו בעבר, מקרב אותנו לחשיבה על המוות. כל חוויה שלא מוסברת לנו - מדגדגת לנו את הבדידות ואת הניסיון להבין אותה. כל אירוע כזה הוא מרגש במובן הבסיסי של הרגש - של גילוי הסודות הכמוסים שלנו. בגלל האירועים האלה, הטבע (אלוהים?) נתן לנו את מנגנון הפחד. כדי שנרגיש את ההתגברות, כדי שנבין שמדובר באירוע בלתי מוסבר. כדי שנעצור רגע לפני שננכס לעצמנו הבנה - שנחפש לשייך לנו קניין.
וזה כל הסיפור - כשאת שרועה על רצפה, על ארבע, עם התחת החלק שלך פתוח - זה בערך כמו להצמיד לאדון שמולך אקדח למוח, רק שיש לו את הזמן לעכל כמה הוא בבדידותו, בחוסר הבנתו את המציאות ואת הקיום - את הסודות שמעבר.
לא סתם סודות הן מוקצים מחמת מיאוס לאורך ההיסטוריה האנושית, והורשו לידיעה ליחידי סגולה בלבד ("ספר הזוהר") - כי הם בדיוק כמוך, שפחה יחידת סגולה.
"זונה" את אוהבת שאני קורא לך - ואני קורא לך מלאך המוות. במובן החיובי של המילה - אותו מלאך, שבלעדיו אין הסבר, או משמעות לאלוהים - אותו מלאך שבלעדיו לא היינו זקוקים לשום הסבר.
תחשבי שפחתי, אני מאשר לך, האם ייתכן שסתם המוח שלנו, של היצורים התבוניים שאנחנו, קשרנו את כל מושג המין, האהבה והזוגיות - במושגים של קניין? האם הגיוני שכל האנושות תסתדר בזוגות משפטיים, יחידות כלכליות שנותנות משמעות לחיים, אלא אם זה משרת אותה נאמנה, או לפחות ככה היא מרגישה?
רוב האנשים חונכו היטב - כמה שפחות מחשבה, כמה שפחות ניסיון להבין, ככה יותר קל, יותר פשוט.
ובגלל זה לסוג מיוחד ונדיר של אנשים כמוך שפחתי זה לא מובן - כי העולם נראה להם משהו כבוי, אלא אם כן הם שרועים עם התחת למעלה ועם הלחי צמודה לשטיח - ומשוועים לחוויה לא מוכרת, לא נשלטת, טוטאלית - שתקרב אותם עוד קצת אל הסוד, עוד קצת אל ההבנה, אל עוד קצת פחות בדידות.
ואולי גם בגלל זה התסכול התמידי שלך שפחתי - כי אף אחד מהם לא מוכן להיכנס איתך אל הפרד"ס האסור, כי משם לא חוזרים. ואת, מכל הפרדסים, מבקשת לקחת אותי אל הפרדס הכי סודי, הכי נחשק - אותו פרדס שמגדל את המנגנון שיוצר את הסוד, שמוליד את הבדידות - פרדס החיבור הטוטאלי אל משהו אחר במציאות, משהו כמוך - שאחריו אתה עוד יותר מבין את הבדידות, את הריקנות - את התיקו הנצחי.
הרי כל זיון, זה כמו למות קצת ולהתעורר שוב לשגרה המובנת, המוסברת (כביכול).
בגלל זה שפחתי אני מוכן להיות זה שהורג אותך ומת איתך, כל יום, מחדש, כאילו אין מחר - ובעצם כאילו המחר זה היום הכי מדהים שחיכה לנו מעולם. לעמוד כל יום מול התהום, הכי פעורה שקיימת, ולהחליט לא להחליט, אלא עד לרגע שאתה מרגיש את הקיפאון של המוות - כי אז, שהרגשת, שחשת, שחיית כמו שאף אחד אחד לא חי, מה זה משנה מה החלטת? מה זה משנה אם למדת רפואה, או התחתנת, או קנית בית, או עשית מדיטציה שנה על ההר, או השטתחת על קברי צדיקים?
העיקר שעשית את זה שפחתי, רגע אחד לפני שכל הבדידות שלך הלכה לעולמה, עשית את זה כשאת לכמה רגעים בהרמוניה עם הסוד הגדול, עם החוויה הטוטאלית של ההבנה שלך - ואז כל החלטה שלך, מקבלת טעם שלא טעמת מעולם, מדהים - טעם פרי עץ הדעת.
ואני מבין אותך עכשיו שפחתי, כי את יודעת שהרגע הקסום, זה שמוביל אותך לטעום החלטות, להבין הכל, הוא ההבנה שלך שאין חשיבות להחלטה. בגלל זה את מאושרת בכניעותך שפחתי ואני מאושר מולך, כשאת כנועה. בגלל זה את בחרת בי להחליט בשבילך.
כמה מדהימה הבקשה התמימה שלך שפחתי, לפחד ממישהו. כאילו ביקשת באותו הרגע, לחיות, להבין, כדי לא להיות בודדה.
כמה מדהימה הנפש שלנו, שיצרה עבורנו את הפחד - כדי שנוכל לקום ולחיות עוד יום אחד.
באמת יש לך את האומץ לגעת שם שפחתי, לנטרל את המנגנון של הנפש המקסימה שלך ולחוות את הניסיון להרגיש את הסודות? יש לך בכלל ברירה שפחתי?
"למחרת בבוקר, בשעה שבע, הופיע מרקס ליד הקרון חמוש באקדח. זה היה אקדח שלושים-ושמונה משטרתי, והוא היה נתון בנרתיק עור, מחובר לחגורת תחמושת החגורה למותניו של מרקס. נאש השגיח ששישה כדורים חסרים בחגורה - ראיה כמעט ודאית לכך שהנשק טעון. וכאילו לא די בכך שהעניינים הידרדרו לשפל שכזה, חשב, החמירה את המצב עוד יותר העובדה שקלווין התנהג כאילו לא קרה כלום. הוא אף לא הזכיר את האקדח, והשתיקה הזאת הטרידה את מנוחתו של נאש יותר מן האקדח עצמו. פירושה שמרקס סבור שיש לו זכות לשאת אותו - ושזו הייתה דעתו מלכתחילה. מכאן שהחופש אינו עומד כלל על הפרק. חוזים, תקיעות כף, רצון טוב - כל אלה לא הייתה להם כל משמעות. מלכתחילה התנהלה עבודתם של נאש ופוצי תחת איום באלימות, ומרקס עזב אותם לנפשם רק משום שבחרו לשתף פעולה אתו. תלונות ורטינות הן ככל הנראה בגדר המותר, אך ברגע שאי-שביעות רצונם חרגה מתחום המילים, הוא היה מוכן ומזומן לנקוט נגדם אמצעי הפחדה חריפים"
(מוסיקת המקרה/ פול אוסטר)